דוד נולד בשנת 1952 בקיבוץ גבעת ברנר. ההורים הגיעו שניהם מטורקיה. האם הייתה בעלת תואר שני מאוניברסיטת סורבון בפריס. האב בא ממשפחה מבוססת של רופאים ותעשיינים. האווירה בבית הייתה של תנועת בית"ר וההורים עלו לארץ מתוך ציונות .יחד עם ההורים עלה גם הבן הבכור יחיאל אשר היה מבוגר מדוד באחת עשרה שנים. האב רצה תחילה להתגורר ביפו אבל האם לא רצתה להמשיך לחיות בסמיכות לשכנים מוסלמים. בסופו של דבר המשפחה הגיעה לקיבוץ גבעת ברנר. דוד גדל והתחנך בקיבוץ. האם הפכה לאשת חינוך בולטת . האב לחם במבצע קדש בשנת 1956. דוד התגייס לחיל השריון בנובמבר 1970 ועשה מקצועות שריון במגמת מגח (פטון) ואחרי אימון הצמ"פ וקורס מפקדי טנקים הוא עבר גם קורס קציני שריון. עם פרוץ מלחמת יום כיפור דוד היה מדריך בקורס מפקדי שריון. כל המגמה חולקה לשני גדודים כאשר גדוד 198 בפיקודו של עמיר יפה קיבל את אנשי השוט (צנטוריון) ואנשי המגח עברו אל גדוד 196 בפיקודו של עמרם מצנע. יחיאל, אחיו הבכור של דוד, לחם גם הוא כחייל מילואים בחזית הדרום. דוד נוקב בדקדקנות בשמות של חברים רבים אשר שירתו עמו ביחידה ובמלחמה בחזית הדרום. הוא מספר בפירוט רב על אנשים אשר נפלו או נפצעו בלחימה. בשלב מסויים דוד נפצע ופונה אל בית החולים להמשך החלמה. כאן מתחיל השלב המקביל בחייו של דוד כאשר התחילה להתברר עובדת נפילת אחיו יחיאל במלחמה. יחיאל השאיר אחריו אישה וארבעה ילדים. דוד מתאר את מאבקו העיקש לשרוד את החיים האישיים שלו ולא לתת לעובדת היותו אח שכול, להשפיע על המשך חייו. נושא השכול של דוד האח וגם של ההורים, מוצג כאן בצורה כנה ואמיצה. דוד כאמור קיבל החלטות מורכבות אשר הוכיחו את עצמן בהמשך הדרך ועזרו לו להתפתח ולהצליח. בשנת 1974 דוד השתחרר מהצבא ובדצמבר 1975 התחתן עם חגית. באזרחות דוד ומשפחתו בנו את ביתם במושב רגבה והוא מילא שורה של תפקידי ניהול בתעשייה ובהנהלת המושב. לדוד וחגית יש שלשה ילדים וחמישה נכדים.

מראיין צלם ועורך: יצחק בוצר ...