אסנת נולדה בתל אביב בשנת 1954. לימודים בבית ספר תל חי ובהמשך בתלמה ילין. היא זוכרת את בתי הקולנוע המיתולוגיים ואת מפגשי הבנות על יד המזרקה בכיכר דיזנגוף. האב הוא דור תשיעי בארץ בעיקר מהכיוון של ירושלים. המשפחה שלו מתוארכת בארץ ישראל החל מתחילת המאה ה19. האב שירת באצ"ל ולימים שירת כקצין בצה"ל. האם ילידת הונגריה ניצולת שואה. אסנת התגייסה לצבא במאי 1973 והוצבה כפקידה בגדוד 53 של חטיבה 188 בפיקוד יצחק בן שהם. החבר שלה, דורון שדה לבן, היה קצין בגדוד 74 של יאיר נפשי. כאשר פרצה המלחמה אסנת שהתה בצפת בבית של הוריה. מייד התארגנה ועשתה את דרכה בטרמפים אל צומת ראש פינה. בהגיעה לשם הבינה שהדרך להגיע ליחידה שלה ברמת הגולן חסומה לפניה. מחוסר ברירה היא טיפסה רגלית על הגבעה ממזרח לצומת והצליחה להגיע אל תוך בסיס פילון הסמוך. שם היא השתלבה ברישום אנשי המילואים אשר הגיעו לבסיס. היא מתארת מצב של חוסר סדר במקום ואווירה קשה ומבולבלת. בשלב מסויים אביה הגיע עם רכב ויחד הם הצליחו לעלות אל רמת הגולן כדי לחפש ללא הצלחה, אגב, את החבר שלה דורון שדה לבן. בדרך הם אספו מספרי טלפונים וכאשר היא חזרה למחרת לביתה החלה לחייג אל המשפחות. היא מספרת בעצב על אחת השיחות אשר היא קיימה עם אמו של אחד החיילים ורצתה למסור לה ד"ש ואז האם בישרה לה שהבן שלה כבר הרוג. כאשר אסנת חזרה למחנה פילון היא הבינה שדורון שוכב פצוע בבית החולים "זיו" בצפת. היא מיהרה להגיע אל בית החולים כדי לסעוד אותו. כיוון שלא היה לה לאן ללכת, בעל כורחה היא צוותה להיות חלק מהסגל אשר טיפל בנפגעים. מרגע זה מתחיל סיפורה המטלטל והמצמרר של חיילת בת 18 חסרת ניסיון רפואי מינימלי והמפגש שלה עם הפצועים במצבם האיום והנורא ביותר. היא מספרת על המראות של חיילים שרופים וקטועי גפיים וכיצד היא השתתפה בטיפול בהם, טיפול אשר כלל בין השאר החלפת תחבושות וניקוי הפרשות גוף. היא נושאת עמה עד היום את המראות והריחות של הדם והתחבושות המגואלות. אסנת מתארת את הצורך לתפקד במצב של לחץ פיזי אבל לא פחות מזה עם מועקה נפשית אדירה וזאת למרות שעל פי עדותה היא "נאטמה" בשלב מסויים או לפחות האמינה שכך היה. בסופו של דבר לאחר כעשרה ימים במקום, היא פשוט קרסה נפשית וגופנית. בהמשך היא הובאה אל בית החולים תל השומר והושמה במחלקה הפסיכיאטרית. "חיילת אחת בין עשרות בנים" כדבריה. לאחר זמן קצר בבית החולים, אביה הוציא אותה לביתה וסידר לה טיפול פסיכיאטרי צמוד ואישי. אביה גם לא הסכים לחתום עבורה על קיצור תקופת השירות ואכן היא חזרה לשרת במחנה ג'וליס עד לסיום שירותה הצבאי בשנת 1975. זמן קצר לאחר השחרור היא התחתנה עם דורון החבר שלה אבל הנישואים החזיקו מעמד תקופה קצרה בלבד. דורון שדה לבן נפטר מסרטן בגיל 30. בהמשך אסנת עבדה במספר מקומות עד שהתחתנה בשנת 1981 עם אילן בן ארי. נולדו להם שלשה ילדים שאחד מהם אובחן על הספקטרום האוטיסטי. הסיפור של אסנת הוא מסמך מכונן המספר את התמורות אשר עברו על החברה הישראלית ב 50 השנים האחרונות בכל הקשור לטיפול בנפגעי הלם קרב. אסנת מוכרת עד היום כנכת צה"ל ומבלה את מרבית זמנה הפנוי בבית הלוחם באפקה. היא מספרת על ההבנה שהיא מקבלת בתוך משפחתה מהבעל והילדים. בזמן קיום הריאיון עמה ניכר בה שהדיבור והעלאת הזיכרונות קשים לה. אסנת ואילן מתגוררים בתל אביב. יש להם כאמור שלשה ילדים ושני נכדים.

מראיין צלם וערוך: יצחק בוצר