דרור נולד בשנת 1953 בבית החולים הסקוטי בטבריה כאשר המשפחה התגוררה במושב ארבל. שני ההורים ילידי הארץ. תולדות משפחתו של האב שזורה בתולדות היישוב של מדינת ישראל, ובתולדות משפחת דיין. ההורים השתתפו במלחמת השחרור. בזמן קיום הריאיון שני ההורים עדיין בחיים כאשר הם כבר מעל גיל 90. המשפחה עברה למושב ניר בנים הממוקם ממערב לקריית גת. את בית הספר דרור עשה בבאר טוביה הסמוכה למושב. בתקופת מלחמת ששת הימים, דרור בן ה 13 החזיק במו ידיו את הרפת המשפחתית. כאשר התקרב גיל הגיוס דרור שאף להגיע לגולני לסיירת. הוא התגייס באוגוסט 1971 ושם פגש לראשונה ב"ישראל האחרת" אשר לא הייתה חלק מ"האצולה הלבנה" כדבריו. הוא הלך למבדקי הסיירת אבל יודקה פלד המ"פ בישר לו שהוא איננו מתאים. דרור עבר למחנה בזק ועשה קורס מ"כים ונשאר להיות מדריך בבית הספר. מלחמת יום כיפור תפסה אותו בחופשה בבית במושב. הוא נסע בטרמפים למחנה בזק ומינוי החירום שלו ושל חניכי הקורס היה גדוד 17 של גולני בפיקודו של דובי דרור. בהתחלה אנשי הגדוד אשר באו ממחנה בזק נשלחו לאבטח את הישובים הישראלים בחוף המזרחי של סיני כמו דהב ונביעות. הוא הגיע עד שארם א שייך ושם אנשי הגדוד שמעו בקשר שהמג"ד דובי דרור נהרג. רק יותר מאוחר האנשים הגיעו לחזית הצפון וחברו לגדוד 17 אשר המפקד שלו בפועל היה דוד כץ. דרור נטל חלק בגל השני של שחרור החרמון ממש לפני הפסקת האש. דרור מתאר את הלחימה העיקשת ואת הרגשת חוסר האונים והמחסור בנקודות מחסה כאשר מטרים ספורים מאחוריו המח"ט אמיר דרורי ומג"ד 51 יודקה פלד עומדים זקופים ולא מתכופפים. דרור נוקב גם בשמות חברים אשר נהרגו ונפצעו. הוא מדבר גם על ציוד הלחימה המיושן והנשקים האישיים הלא מתאימים אשר היו ללוחמים, וכאשר הסתיים הקרב, רבים מהם לקחו לעצמם רובי קלאצ'ניקוב אשר נלקחו מחיילי הקומנדו הסוריים ההרוגים. בסיום כיבוש מוצב החרמון לא הייתה שמחה כי המחיר היה עצום. אבל היה סוג של טקס ניצחון עם שירת התקווה. בהמשך דרור חזר למחנה בזק כדי להשלים את הכשרת מחזור קורס המכ"ים אשר נקטע בגלל המלחמה. דרור השתחרר באוגוסט 1974 וחזר למושב. הוא נסע לטיול התאווררות בדרום אמריקה. מאז הוא חי במושב ומתפרנס מחקלאות ומאספקת מערכות חשמל סולריות. דרור התחתן עם נילי בשנת 1978. יש לו שלשה ילדים וארבע נכדות.

מראיין צלם וערוך: יצחק בוצר