צביקה נולד בירושלים בשנת 1950. הילדות עברה עליו בקיבוץ שפיים בתור ילד חוץ, מגיל אחד עשרה ועד הגיוס לצבא. ההורים הגיעו מרוסיה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. האב היה בעל בית ספר לנהיגה. האמא עבדה בבית חולים איכילוב. אחרי גירושיהם של ההורים הוא אומץ בקיבוץ על ידי משפחת לוטרובסקי אשר עד היום הוא מחשיב אותה כמשפחה נוספת שלו. צביקה זוכר את תקופת מלחמת ששת הימים, אמנם ללא יותר מידי פעילויות חריגות אבל הידיעה על נפילת חברים מהשכבות היותר בוגרות בבית הספר ונפילת האב המאמץ יוסף לוטרובסקי בקרבות עם הירדנים, גרמה לו להתבגר במהירות. צביקה התגייס לחיל השריון בפברואר 1969 ועשה מקצועות בטנק שוט מטאור ואחרי זה צמ"פ במחנה נתן בגדוד 82 של אורי אור. אחרי זה עבר קורס מפקדי טנקים במסגרת חטיבה 7. צביקה הספיק לקחת חלק בפעילות המבצעית של מלחמת ההתשה בגיזרת תעלת סואץ. הוא השתחרר משירות סדיר בתחילת 1972. לאחר השחרור עבר קורס נהיגה על אוטובוס ועבד במסגרת חברת אל על כנהג בשטח נמל התעופה לוד (בן גוריון של היום). כחודש לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, היחידה שלו, במסגרת שירות המילואים, עשתה תעסוקה מבצעית בגזרת הגבול הירדני. צביקה השתייך כבר אז לחטיבה 500. תאריך השחרור מהתעסוקה תוכנן ליום א' 7 באוקטובר 1973. בשבת החיילים קיבלו הודעה שלא משתחררים. צביקה ירד עם חבריו לסיני במסגרת חטיבה 500, כאמור, כאשר המח"ט הוא אריה קרן ואלישיב שמשי המג"ד של גדוד 430. מכאן מתחיל סיפורו האמיתי של צביקה אשר מגולל את ההתנהלות של חיילים ומפקדים צעירים אשר מצאו את עצמם לפתע בלב התופת ונדרשים לקבל החלטות של חיים ומוות ללא כל הכנה או למידה מראש. צביקה מצא את עצמו נדרש לעשות מעשה של התנדבות יוצאת דופן וכל זאת תחת דו שיח מצמרר בינו ובין עמיר יפה המג"ד של גדוד 198 אשר גם אליו צביקה סופח בשלב מסויים. צביקה ממשיך ומתאר את המפגש עם הפצועים וההרוגים וגם את הפציעות האישית שלו אשר בסופו של דבר לא מנעו ממנו להמשיך ולתפקד. ניכר עליו שהוא מתקשה לפעמים להתמודד עם עומס הזיכרונות. למעט פעם אחת אשר בו עמד בבית הספר של הנכד וסיפר את הסיפור שלו, בראיון הזה, אחרי כל השנים הללו, זאת היא הפעם הראשונה שהוא מספר למצלמה את קורותיו במלחמת יום כיפור. אחרי תום המלחמה צביקה עבד שנים רבות כנהג אוטובוס בחברת דן ויותר מאוחר עסק בנושא המסעדנות. יש לו ארבעה ילדים ושמונה נכדים. הוא מתגורר כיום בלוס אנג'לס קליפורניה, יחד עם תיקי זוגתו.

ריאיון צילום ועריכה יצחק בוצר