סופי נולדה בשנת 1954 בקיבוץ יגור שם גדלה ולמדה. היא זוכרת לטובה ילדות מאושרת למרגלות "ההר הירוק תמיד", הוא הר הכרמל. כאשר סופי הייתה בת עשר המשפחה, במשך שלש שנים, התגוררה באירן בעקבות השליחות של האב. על פי עדותה, השהות שם גרמה למשפחה להיות מאד מלוכדת. האב מוריס רחמים נולד בעיר בומביי, בהודו כבן למשפחה של סוחרים אשר היגרו מעיראק. לסבא היו קשרי מסחר עם סוחרים בבומביי. בשלב מסויים, הסבא קיבל אחראיות על ניהול המכבסה של הצי הבריטי בנמל בומביי. האב מוריס, למד במקום ועשה תואר ראשון ושני וכאשר הגיע לבסוף ליגור הוא היה: "האיש הכי משכיל ביגור", כדבריה. האם, רחל לבית משפחת טורץ נולדה בעיר בוסטון ארה"ב, הסבתא, מניה, הייתה חברת נעורים של גולדה מאיר. המשפחה עלתה לארץ והגיעה בסופו של דבר ליגור. כאשר התקרב תאריך הגיוס, סופי רצתה להגיע לחיל המודיעין אך בסופו של דבר התגייסה לחיל הים בסוף ינואר 1973. היא הוצבה בבסיס חיל הים בשארם – א –שייך בתפקיד מוכמת (היום זה נקרא "בקרית שליטה"). המפקד הישיר שלה היה קצין המבצעים אברהם בן שושן. מפקד זירת ים סוף, היה זאב אלמוג. לימים, גם אלמוג וגם בן שושן כיהנו כמפקדי חיל הים. עבור סופי, השירות בבסיס שארם א שייך היה סוג של דובדבן בקצה של הקצפת. היא מתארת שירות נעים עם טיולים ברחבי סיני ואווירת גן עדן כזאת וכאשר כל זה נקטע באחת כשפרצה מלחמת יום כיפור והמיגים המצריים תקפו את בסיס חיל האוויר הסמוך. באותו זמן כלי השייט היחידים אשר עגנו בנמל המקומי, היו נחתות ותו לא. הבנות המשיכו לתפקד כל הזמן והעבירו מידע בזמן אמת לדרגים המבצעיים על כל תנועת כלי השייט של האויב כמו גם על תנועות של ספינות אזרחיות. הבנות גם לא יכלו להתפנות מהבסיס צפונה כי הכבישים היו בסכנה וגם מסלול ההמראה מבסיס אופירה שהופצץ, עדיין לא תוקן. מי מהבנות אשר לא הייתה בתפקיד, חסתה בתוך הבונקר הגדול במקום. בסיס חיל הים עצמו לא ספג אבדות בנפש אבל בבסיס חיל האוויר הסמוך נהרגו שמונה חיילים. במשך ארבעה חודשים (!) סופי לא יצאה הביתה עד שהתנאים אפשרו זאת. סופי מתארת בדיבור שוטף ורהוט את התפקיד המעניין והמאתגר אשר הבנות מילאו בזמן ימי המלחמה. היא מספרת כיצד אנשי הבסיס היו מחכים על הרציף לאנשי שייטת 13 אשר יצאו למשימות בלילה וחזרו לבסיס עם אור ראשון. זאב אלמוג ,מפקד הזירה ובעצמו איש השייטת, הצטרף פעם לאחת המשימות הללו. בהמשך הוקם בבסיס שארם, כוח של סירות "דבורים". בזמן השירות בחיל סופי הכירה את אודי דביר בעצמו איש סטי"לים. הם היו אמורים להינשא בקיץ 1976 אבל תאריך החתונה נדחה בגלל שהסטי"ל של אודי ועוד סטי"ל, נשלחו להשתתף במשט הבין לאומי על נהר הדסון בניו יורק כמחווה ליום העצמאות ה 200 של ארה"ב. המלחים הסתובבו עם מדים ברחובות ניו יורק ויהודים רבים התחבקו איתם ובהמשך הם הבינו שזה היה, בין היתר, בגלל המבצע לשחרור החטופים באנטבה, אוגנדה, אשר אירע בזמן שהם שהו במקום. גם רינה מור הישראלית, זכתה בתואר מיס תבל, ממש באותו הזמן, מה שהגביר את החיבה של הסובבים כלפי הבחורים בלבן. סופי ואודי נישאו בסופו של דבר וסופי אף למדה את מקצוע המזכירות הרפואית ועבדה בביתי החולים רמב"ם ורוטשילד (לימים – בני ציון). בהמשך היא הקימה זוגיות פרק ב' והגיעה לקיבוץ זיקים. כאן מתחיל פרק חשוב בעדותה של סופי אשר בו היא מספרת על פרוץ מלחמת חרבות ברזל וכיצד זה נראה מהצד שלה. קיבוץ זיקים לא נפגע ולא ניזוק כלל, אבל התושבים התפנו מהיישוב ושהו במשך חמישה חודשים במלון בקיבוץ מעלה החמישה. הריאיון עם סופי מתקיים זמן קצר מאד לאחר שהחברים קיבלו רשות לחזור לביתם. סופי מדברת במילים חמות על זיקים כנוף חייה, ומסבירה את הייחוד של החוף הזה אשר תושבים מכל דרום הארץ מגיעים אליו כמו גם לתקופת "דרום אדום". לסופי יש שלשה ילדים וחמישה נכדים.

מראיין צלם וערוך: יצחק בוצר