דוד נולד בשנת 1947 בירושלים בבית החולים "משגב לדך". בתור ילד קטן הוא זוכר את אחותו הגדולה שומרת עליו מכל פגע בימים של תקופת מלחמת העצמאות. הוא זוכר גם את קולות הירי ברחבי העיר ואת שקי החול על חלונות הבתים. האב נולד בחברון אך לאחר שהתייתם מהוריו בגיל צעיר מאד, גדל את מרבית שנותיו בירושלים. דוד, על פי עדותו, מצד אביו, הוא דור שביעי בארץ. האם הגיעה מפולין. דוד למד ביסודי בבית הספר "תחכמוני" ובהמשך למד בבית הספר הדתי מסורתי "דוגמה". בהיותו ילד מוכשר לגילו, הוא הוקפץ שתי כיתות קדימה. כך קרה שבזמן מבצע קדש ב 1956 הוא כבר היה בכיתה ה'. בדיעבד זה גם הוביל לכך שהוא התגייס לצבא בגיל 16.5 (!). הוא זוכר שבאותה תקופה התארגנו שיירות האספקה להר הצופים אשר יצאו ממחנה "שנלר" במרכז העיר. בתור נער הוא גם זוכר שהילדים היו זורקים אבנים לכיוון עמדות הלגיון הירדני במזרח העיר. לפני הגיוס לצבא הוא התעתד ללכת במסגרת גרעין בני עקיבא לקיבוץ שלוחות בעמק בית שאן, אבל מהר מאד הבין שזה לא בשבילו. דוד התגייס באוגוסט 1964 והגיע לסיירת של חטיבה שבע. המ"פ היה גלובוס. בהמשך הוא עבר קורס קצינים בבה"ד אחד במחנה סירקין ממזרח לפתח תקווה. מפקד הקורס היה מאיר פעיל. במחזור שלו היו בין השאר עמירם לוין ויוני נתניהו אשר אותו דוד מתאר במילים חמות ביותר. בהמשך דוד עשה הסבה לשריון והגיע לגדוד 52 של חטיבה 14 הגדוד הורכב מטנקי שרמן וטנקי AMX 13. המג"ד היה יצחק (צחייק) ששון. במלחמת ששת הימים הגדוד של דוד לחם בסיני במתחמי אבו עגילה ואום כתף. בהקשר הזה דוד מזכיר כי טנקי ה AMX 13 היו פגיעים מאד מבחינה מכנית והיה צורך תכוף לקרר מכלולים על ידי טבילה בדלק (!) מה שגרם לא פעם לשריפה בחלל המנוע. הכוחות לחמו בהמשך באזור מעבר המיתלה והגיעו עד ראס סודאר. דוד שאף ללמוד רפואה אבל מפקד גייסות השריון דאז, האלוף ישראל טל, לחץ עליו להישאר בשירות הקבע. בתקופת מלחמת ההתשה הגדוד של דוד היה כבר על טנקי מגח M60 שהיו הכי חדישים בחיל השריון של אותם הימים. דוד מקדיש פרק שלם בעדותו למערכת יחסים יוצאת דופן שהייתה לו עם סגן הרמטכ"ל דאז, עזר וייצמן. במלחמת יום כיפור בחזית הלחימה בסיני, דוד היה מפקד גדוד 46 בחטיבה 401 בפיקודו של דן שומרון. הכוחות פעלו לחילוץ חיילים ממעוזי התעלה ופגעו בעשרות טנקים מצריים. דוד ממשיך ומתאר בצורה מפורטת ומלומדת את מהלכי הלחימה וכיצד הוא ניהל את הגדוד מתוך הטנק שלו כאשר הקמב"ץ אורי פונדק יושב בעמדת התותחן וקצין הקשר הגדודי משמש כטען קשר. בשלב מסויים, אחרי שהכוח של דוד כבר צלח את התעלה, הטנק שלו נפגע על ידי שני טילי סאגר. כל אנשי הצוות נפצעו. דוד אשר נפצע קשה בשתי רגליו, הובהל לבית חולים ברפידים ומי שטיפל בו היה דוקטור ראול גילר אשר היה גם שחקן כדורגל בבית"ר ירושלים. בהמשך הוא הוטס לבית החולים מאיר ושם הרופאים הצילו לו את שתי הרגליים אחרי שכבר עמד לפני אפשרות של קטיעה. שלשת אנשי הצוות האחרים: הקמב"ץ, קצין הקשר ונהג הטנק נפטרו מפצעיהם בשבועיים שאחרי הפגיעה בטנק. דוד לא חיכה להחלמתו המלאה ומיהר לחזור אל הגדוד שלו תוך שהוא מתפקד כשהוא נעזר בקביים. המח"ט דן שומרון תמך בו לאורך כל הדרך. בהמשך דוד התקדם בסולם הדרגות והתפקידים. בין היתר הוא היה מפקד חטיבה 14 בזמן מלחמת לבנון הראשונה. דוד השתחרר אחרי שירות של 27 שנים. אחרי השחרור מהצבא הוא שימש בין היתר כנספח צה"ל בגרמניה תוך שהוא מפתח מערכת יחסים הדוקה עם יצחק רבין שר הביטחון של תחילת שנות ה 80. בהמשך הוא מילא שורה של תפקידים במשרד הביטחון. באזרחות דוד הוא בעל חברה המספקת שירותים לקשרי חוץ עבור התעשייה המקומית. דוד נמצא בזוגיות שניה. יש לו ששה ילדים ותשעה נכדים.

מראיין צלם וערוך: יצחק בוצר