מודי נולד בחיפה בשנת 1951. בהיותו בן שנה המשפחה עברה לגבעתיים. בגיל עשר הם עברו לגור ברמת חן, שם מודי למד בבית הספר היסודי. את תקופת התיכון הוא למד בריאלי בחיפה. המנהל, דאז, היה יצחק שפירא. האם, בתור ילדה קטנה, עלתה לארץ מבלרוס. האב יליד המושבה גדרה נמנה על הצאצאים אשר יסדו את גדרה איי שם בסוף המאה ה19.ההורים נטלו חלק במאבק על תקומתה של מדינת ישראל. האב נכנס לתחום האנרגיה ועסק בענף תחנות הדלק. בתור ילד, מודי זוכר את מבצע קדש. בתקופת מלחמת ששת הימים הוא כבר היה חניך הפנימיה הצבאית בריאלי בחיפה. בזמן ההמתנה, החניכים נסעו לבית שאן למלא שקי חול. מודי זוכר במיוחד את המבחן בכיתה אשר התקיים ביום בו פרצה המלחמה. הוא זוכר גם את הטיול המשפחתי לכותל ולגדה המערבית. מגיל צעיר הוא שאף להתגייס לגולני ואכן באוגוסט 1969 הוא התגייס על תקן של בוגר פנימייה. בחודשים הראשונים, המח"ט יקותיאל קותי אדם אירגן לבוגרי הפנימייה מסלול קידום מיוחד שכלל גם שירות בסיירת גולני. בקשר לקותי אדם, יש למודי רק מילים טובות וחמות. הוא מתאר אותו כמפקד עם חזון והבנת הצרכים של הצבא. מודי נטל חלק במלחמת ההתשה ובשירות של בטחון שוטף לאורך גבולות המדינה. ביום כיפור הוא שהה במחנה בזק במסגרת גדוד 17 בפיקודו של דובי דרור. בהמשך הגדוד הגיע לרמת הגולן ויותר מאוחר החל להילחם בקרב הראשון על כיבוש החרמון. החלל הראשון של הגדוד היה המג"ד דובי דרור. מודי מעיד על עצמו שהוא היה זה אשר תפס פיקוד מיוזמתו והמשיך להנהיג את שארית הגדוד. מודי איש שיחה מרתק מתאר בצורה מפוכחת ואפילו מלומדת את מהלכי הקרב הראשון לכיבוש החרמון במסגרת גדוד 17, כאשר מעליהם ניצבים כוחות קומנדו סוריים. הוא מתאר מצבים כמעט הזויים כאשר הוא מפקד על הכוח מתוך זחל"ם ולרגליו שרועים כששה הרוגים ישראליים והוא חייב להמשיך ולתפקד. הוא מספר על לחימה מול מה שנקרא "ארגז אש" כלומר אש אשר ניתכת אליהם משלשה כיוונים. הוא נוקב במדויק בשמות של חללים מהגדוד  ונראה שהוא שולט היטב בפרטים הקטנים של השתלשלות המערכה. בשלב הזה אנחנו נחשפים לסיפור מדהים של מפגש עם חייל סורי מאותו הכוח אשר לחם נגד אנשי גדוד 17 בקרב הראשון. המפגש התקיים בפריס בשנת 2023 בדיוק 50 שנה לאחר המלחמה. אותו חייל עזב את סוריה ומתגורר כיום בצרפת. בזמן הקרבות הוא שמר במשך לילה ארוך על החייל הישראלי און חפר, איש גולני, אשר נפצע ונלקח בשבי בעודו פצוע. במשך לילה שלם אותו חייל סורי שמר, כאמור, על און חפר ודיבר עמו ארוכות. בבוקר שלמחרת און חפר נפטר מפצעיו. מאז ועד היום, אותו האיש ניסה ומנסה להיפגש עם משפחתו של און חפר כדי לספר להם על בן המשפחה הגיבור, כדבריו. מבחינתו של מודי זו הייתה סגירת מעגל כי אחרי שהוא בעצמו נפגש בפריס עם אותו חייל סורי לשעבר, הובן שהוא ממש היה שם על מורדות החרמון בכוח הקומנדו אשר לחם מול אנשי גדוד 17 של גולני. יש לציין שכאמור, בזמן קיום הריאיון הזה, עדיין קיימת התקווה בשני הצדדים שאותו חייל ייפגש עם המשפחה של און חפר בדרך זו או אחרת.  אחרי סיום הלחימה, מודי חזר להדריך במחנה בזק ובהמשך עבר קורס מ"פים. הוא השתחרר מהשירות בשנת 1975 אבל הוסיף לעשות הרבה ימי מילואים ובמהלכם התקדם בשלבי הפיקוד וההדרכה והגיע עד לתפקיד של סגן מפקד אוגדה. בחיים האזרחיים מודי למד בירושלים ועסק במשך שנים רבות בתחום האנרגיה ותחנות הדלק. בשלב מסוים הוא כיהן כמנכ"ל חברת "פז". בשנת 1981 מודי התחתן עם מירב. הם גרים בסביון. יש להם שלשה ילדים וששה נכדים.

https://omny.fm/shows/editcontent/68a64bb3-ed7d-46b3-aa78-b005008721ca

https://www.mako.co.il/news-israel/2023_q2/Article-99477216deb1881026.htm

אף אחד לא יודע מאיפה יפול עליו סיפור מדהים. הבוקר נכנסתי לחנות בגדים בפובורג סינט הונורה בפאריז , ומפה לשם התברר לי שמנהל החנות ששמו ג׳וזף Al Dosh בא מדמשק.  כלומר, לא לפני שלושים שנה, אלא הוא ומשפחתו ברחו מסוריה בזמן המהפכה, בערך לפני עשור. כשהוא שמע שאני מישראל הוא אמר לי: ״ יש לי סיפור בשבילך על מלחמת יום כיפור. עוד מעט יעברו 50 שנה מהמלחמה הזו ואבא שלי , איברהים, היה בכוחות הקומנדו הראשונים שפרצו לחרמון. הם הטעו את צה״ל ולא באו מכיוון סוריה, אלא עלו על החרמון מכיוון לבנון. אלא מה, כל הקומנדו הסורי שפרץ לכיוון ההר נבלם במטח כבד של יריות מנשק אוטומטי והרבה חיילי קומנדו נהרגו  (ארבעה חיילים סורים שהיו חברים של איברהים ניסו להציב את הדגל הסורי על ההר וכולם נהרגו ממטחי היריות האלו) . הסורים חשבו שמדובר כאן ביחידה שלמה שמעכבת אותם מעל חצי שעה והם החליטו לאגף אותם דרך צידי ההר. אלא שלתדהמתם הם גילו שחייל ישראלי אחד בודד מתפעל מקלע אוטומטי והוא זה שגורם לכל העיכוב של הקומנדו. אחד הסורים ירה עליו ופצע אותו בבטן (החייל הישראלי הרג אותו) . חיילי היחידה שהמפקד שלהם נקרא עלי חיידר נדהמו מהתעוזה של החייל. הם קראו לרופא שינתח אותו ואיברהים (אביו של הבחור שפגשתי) שמר עליו. איברהים זוכר שכל הלילה החייל ביקש מים, מים, אבל הרופא אסר עליו בגלל מצבו, הוא גם לא אמר דבר כשניסו לחקור אותו. החייל הישראלי נפטר בלילה מפצעיו והסורים באו להצדיע לכבוד הגיבור הזה. שמו היה אפך או משהו דומה. הסורים הניחו את גופתו מכוסה ביריעת אלומיניום.

כעבור כמה ימים מצאו הסורים חיילים ישראלים שהסתתרו בתעלות בהר החרמון. אבל אף אחד מהם , אומר איברהים, לא היה גיבור כמו הפך.

הוא היה רוצה לפגוש מישהו ממשפחתו של החייל ולספר לו על רגעי הגבורה שלו. ואם יראו לו צילום של החייל הוא ידע לזהות אותו.

שתפו ואולי זה יגיע למשפחתו של החייל.

פרק ב בהמשך לפוסט שפורסם אתמול: כל מה שביקשתי היה לקנות לעצמי חליפה של Brioni לקיץ ומצאתי את עצמי בלב דרמה בת 50 שנה, מימי מלחמת יום כיפור. כמו שכתבתי , מנהל חנות הבגדים אליה נכנסתי בפאריז, ג׳וזף Al dosh , סיפר לי על אביו איברהים שנלחם בקומנדו הסורי בכיבוש מוצב החרמון (ראו פוסט קודם), מולם ניצב לבדו חייל ישראלי אחד שעיכב אותם בגבורתו מעל לחצי שעה. הוא זכר ששם החייל היה הפך. ובכן מדובר סופית באון חפר. הקומנדו הסורי כבש את ג׳בל שיך בחרמון בשבת ב 4 וחצי, לאחר שפצעו את און חפר, שנלחם מולם בגבורה עילאית (הם חשבו שיחידה שלמה נלחמת מולם). חפר היה פצוע במשך שמונה שעות ונפטר מפצעיו באחת אחר חצות. איברהים, אביו של ג׳וזף היה איתו בשעותיו האחרונות. הפיקוד הסורי הצדיע לאות כבוד לחפר ואיברהים עטף את גופתו בשמיכת אלומיניום והחביא אותה כדי שלא יתעללו בגופתו. לכן נראה שהוא הוכרז כנעדר לזמן מה.  בזכות השיתופים שלכם

איתרנו את אחותו של און, מיכל חפר, והיא דיברה טלפונית עם ג׳וזף. הוא יקשר אותה עם אביו, שמאוד נירגש מזה שמישהו ממשפחתו של חפר נמצא. חמישים שנה הוא רצה לספר על גבורתו למשפחה.

היו פרטים שלא מסרתי במכוון בפוסט הקודם. מיכל אימתה אותם. מצורפת לפוסט תמונתו של און חפר וצילומים שלקח איברהים כעשר דקות לאחר כיבוש העמדה בחרמון בידי הסורים. זו העמדה ממנה נילחם חפר. את החליפה שמצולמת לצד ג׳וזף בסוף לא קניתי אבל וואוו אלוהים, איזו דרמה. שתפו הלאה.

מראיין צלם וערוך: יצחק בוצר

...