ארועי 4 הימים הראשונים משבת בבוקר עד שלישי אחה"צ,

6 באוקטובר עד ה9 באוקטובר 1973

כבר לפני ראש השנה, יאנוש, ישירות ודרך אורי כרשני, הודיע לנו שהולכת לפרוץ מלחמה, ואנחנו נהיה הכוחות הראשונים שניקח בה חלק.   לומר שהבנו מה זה אומר?  לא, לא הבנו ולא קלטנו. 

בטח שלא ידענו איך להתכונן נפשית.  מבחינת חיילות, היינו מוכנים כפי שאף יחידה צבאית לא יכולה להיות מוכנה יותר.

 את הפקודה לעלות עם כל הכלים והציוד קיבלנו ביום שישי ערב יום כיפור.   הגיעו מובילים, הנגמשים הועמסו מזווודים במלואם, כולל מקלעים ותחמושת וכל ציוד הלחימה שבו התאמנו.

אנחנו, החיילים, עלינו על אוטובוסים וסביב חצות יצאנו לכיוון רמת הגולן.  מהנסיעה באוטובוס לא זכור לי כלום, כנראה איזו כהות חושים או אופוריה.   כן זכורה לי ההגעה למחנה ירדן בקרבת בית המכס העליון.   המובילים שיצאו לפנינו הגיעו ממש באותו הזמן, כך שדי מהר כל הנגמשים היו על הקרקע, כל הכלים (מקלעים) על החצובות, מוכנים לפעולה.

זכורה לי ממש כמו עכשיו, תמונה של אורי מור יוסף עובר בין כל החברה הדתיים ובפקודה חייב אותם להחליף מנעלי ספורט (יום כיפור) לנעליים תקניות ולאכול מנות קרב.   אבל לא כאילו, לאכול ממש.  זו מלחמה, אין מקום לצום.

סביב 7:30 יצאנו בשיירה אחת גדולה לכיוון נאפח והתמקמנו בין העצים וחורבות הכפר נאפח.  בשלב הזה כארבעה נגמשים בפיקודו של איציק מבורך קיבלו משימה לסמן צירי תקיפה למטוסי חיל האויר, ע"י חביות עשן.

השאר נשארו בין העצים, והפקודה שלנו היתה להמתין ל-6 אחה"צ, או אז חיל האויר אמור לפתוח בתקיפה.

כפי שכולם כבר יודעים, הסורים לא כך כך עקבו אחרי הפקודות, וכמה דקות לפני 2 בצהרים נפלו השמיים.   ארטילריה רצחנית ותקיפות מהאויר.    המיקום שלנו היה כחצי ק"מ ממחנה נאפח, שהיה היעד העיקרי באזור מרכז הרמה.  ארטילריה וההפצצות כוונו לנאפח, אנחנו קיבלנו את אלה שפיספסו את נאפח.   הם פיספסו המון.

קשה לומר שאני זוכר את כל ההתרחשויות מאז פרוץ המלחמה ועד יום שלישי מוקדם בבוקר.   בגדול, איתן שלא ראה טוב בלילה נהג ביום ואני נהגתי בלילה.  לא זכורה לי מנוחה כלל, נסענו כמו עכברים במתחם די סגור, סביב קונייטרה וצפונה, לדעתי עד למצפון לבוקעתה, (כאשר) אנו מביאים תחמושת ואוכל לטנקים, פעם ע"י משאיות שעקבו אחרינו ופעם אחרת הגענו עד לנקודת ה"מלא מחדש" עם נגמ"ש מלא בפגזים מכל הסוגים.  בלילה הראשון, כמעט לכל אורך הלילה העמסנו פגזים לתוך בטן הנגמ"ש, אנשי הצוות ישבו על הפגזים עד להגעה לעמדות הטנקים. בחזרה כמעט תמיד אספנו פצועים.   חלק מהלילה השני אני זוכר שהצלחתי לנמנם, היינו במארב נגד חי"ר סורי, שלא כל כך היה שם.  מי שהסתובב בחושך היו טנקיסטים, חלקם פצועים, שנטשו טנקים פגועים. 

ביום שלישי סביב 7 בבוקר קיבלנו פקודה לעלות על החרמונית, ולהתמקם לכיוון מזרח.  צפינו על קרב הטנקים לרגלי החרמונית, ממזרח, כאשר אנחנו מאזינים גם לרשת החטיבתית.

על הקרב שניהלו הטנקיסטים כבר סופר על ידי מומחים גדולים ממני.

הקרב הזה למעשה הסתיים סביב 10:30 בבוקר. 

כמה דקות יותר מאוחר התקבלה פקודה לפלוגה להגיע במהירות לחלק המזרחי של בוקעתה, יש תנועה ונוכחות גדולה של חי"ר סורי.

כאשר ירדנו מהשלוחה הדרומית של החרמונית, לכיוון שדה העגבניות ממזרח לבוקעתה, הנגמש שלנו היה בין האחרונים. הגענו כ20 דק', אולי פחות לפני סיום הקרב. עדיין לקחנו חלק מהסריקה המסכמת, תוך כדי ירי רצוף מכל הכלים.   זוכר את יוסקה גרוף זורק רימונים לתוך קפל קרקע כ10 מטר ממנו.   לא התעכבנו, ומייד חזרנו לאזור הזחלמים של גולני, שכבו שם פצועים לאורך הכביש.

אריק תורן היה איתנו, הוא מייד קפץ למטה לטפל בפצועים של גולני. היינו כמעט הראשונים עם 4 פצועים בתא הלוחמים ומייד יצאנו לנקודת האיסוף בכניסה לבוקעתה, במתחם תחנת הדלק.

אחרי ש"פרקנו" את הפצועים, אריק טיפל בהם טיפול ראשוני והעלה שניים, פצועים קשה יותר. אני לא זוכר אם היינו הראשונים לצאת לכיוון התאג"ד המרכזי בווסט, אבל היינו בין הראשונים. איתנו היו עוד שני נגמשים.  

לאחר מסירת הפצועים בתאג"ד בצומת ווסט חזרנו  כחצי קילומטר לכיוון מזרח, ירדנו מהכביש לתידלוק ומלא מחדש. הוספנו ארגזי פעולה למאגים ול 0.5 ללא הבחנה.  (פצצות קארגו, המומחיות של אריק תורן, היו לנו עבור כל הפלוגה, כמעט).

 תוך כדי התדלוק, הגיע הדיווח של דני וורבנה שירו עליהם טילי נ"ט  ממזרח לכביש. 

 עופר גן זירז אותנו, ויצאנו לאזור שממנו דני דיווח. אני זוכר את השיחה בין יאנוש לאורי בקשר הפלוגתי, לגבי עזרה. אורי ביטל את הצורך. בסגנון, אנחנו נסתדר.

כאשר התקרבנו לאזור, לפני כביש הכניסה לאלרום, ירדנו, אנחנו ואורי כרשני, לימין הכביש, על מנת לא להיות מטרות נוחות על הכביש. אורי אמר לזיונץ להמשיך, במקביל אלינו, על הכביש, לשמש חיפוי.  

כאשר חצינו את הכביש שעולה לחרמונית, לא נתקלנו בכלום, רק טראסות, ומכיוון שאנחנו היינו קצת לפני אורי אנחנו פנינו שמאלה, כ 45 מעלות, לצפון מזרח ואורי כרשני, קצת ימינה לכיוון דרום מזרח. לא היה לי קשר עין עם הנגמש של אורי.

אני הייתי מקלען מאג שמאל, מאחורי הנהג, אריק תורן היה מאחורי, עם הרובה שלי, ומחסניות מהחגור שלי. אריק היה חובש, הנשק האישי עוזי. אמיר היה מקלען ימין, דויד שאול היה מאחוריו ובועז מפקד תא לחימה.

 אחרי ממש כמה עשרות מטרים, שמענו את הירי, ולאחר מכן ראיתי את החיילים הסורים לאורך תעלה ואחריה עוד תעלה. אפשר לומר שגמרתי עליהם ארגז שלם, בנסיעה מטורפת. איתן לא האיט לרגע. כשעברנו את התעלה השניה אריק פתאום נופל עלי. אני מסתובב ומחזיק אותו, הוא מצביע על מרכז החזה שלו. אני רואה חור במעיל, הוא עושה לי עם הראש, זהו זה, ושומט את הראש.  

בשלב הזה אני לא זוכר אם הבנתי שהוא מת, אבל ידעתי שנגמר לי ארגז הפעולה. ירדתי למטה, הנחתי את אריק על הספסל המרכזי והוצאתי ארגז חדש. תוך כדי, איתן עדיין המשיך בנסיעה מטורפת, הגיע למחפורת. כנראה מתוך האפיסקופים, ראה רק קיר אדמה. הוא סובב ימינה ושאל בקשר פנים, את עפר גן, מה קורה. זה השלב, כאשר הנגמש היה מופנה לדרום, חשוף לכל אורכו לסורים שהיו מאחורינו, למעשה מצד ימין שלנו, פגע בקיטבקים טיל נ"ט.  לא חדר פנימה אבל זיעזע את כל הנגמש. איתן שואל בקשר פנים, מה קורה. הוא לא המשיך בתנועה, חיכה לעפר גן להנחיות.   

ממש באותן שניות פוגע טיל נ"ט שני, והפעם חודר לנגמ"ש.   (הפעם הפגיעה היתה סנטימטר או שנים מעל השרשרת, חלק שלא מוגן ע"י שום ציוד חיצוני).

אריק, בועז ואמיר עפים החוצה. עופר גן וכנראה גם אני, היינו מוגנים על ידי העמוד שמאחורי עמדת מפקד הנגמש. איתן היה עדיין בתא הנהג.

זכור לי גל חום שעבר מעלי.  קשה לומר כמה זמן לקח לי להבין מה קורה סביבי, אולי דקה שלמה.  פנים הנגמ"ש היה מלא עשן אבל דממה. 

קפצתי ראש החוצה, וראיתי את עפר גן בחוץ, בין הנגמש לקיר המחפורת. מרווח של כחצי מטר. איתן קפץ החוצה, והצטרף אלינו. מכיוון שאריק השתמש ברובה שלי, הוא לא היה עלי, ובחגור שמתי לב נשארה מחסנית אחת. לעפר גן היה העוזי עליו, ועם פציעה של כדור בגב היד היה מאוד מוגבל בתפעול העוזי. בשלב זה חזרתי לנגמש, ממש בזחילה, כי כל הזמן ירו עלינו בנק"ל. כל הזמן הזה נשמעו פגיעות של כדורים. רובם כנראה נבלעו בקיטבקים שעדיין היו קשורים על הדופן הימנית.

בתוך הנגמש אני רואה דוד שאול, מת. אין צורך בתאור. הנ"ט פגע בו ישירות.

ניסיתי לדווח בקשר, לא היה שום סימן חיים מהמקמ"ש. פנים הנגמש התחיל לבעור, מצאתי את הרובה וקפצתי החוצה.

כאשר הייתי בתוך הנגמש, איתן הוריד את המאג השמאלי והתמקם מעבר למקום שבו היו מוטלים בועז אריק ואמיר . המאג היה תקוע, כנראה במה שנקרא סדן תקוע לאחור, רק ע"י פרוק או מכת פטיש חזקה ניתן לשחרר. תוך כדי ניסיון להפעיל את המאג איתן קיבל פגיעת רסיס של משהו מעל העין הימנית. כאשר אני יצאתי בשנית עפר גן השכיב אותו לאורך המזכו"ם, כך שיהיה מוגן.

כאשר הייתי בתוך הנגמש, בפעם השנייה, תא הלוחמים התחיל להתמלא בעשן. בדיעבד כנראה שזה מה שהציל אותנו, העשן התגבר עד כדי כך שכיסה את המחפורת שבתוכה הסתתרנו. לא הערכתי שאני יכול להתגבר על האש. יד שמאל היתה די מנוטרלת. לא היו לי כאבים בכלל, אבל כף היד היתה מקשה אחת. רסיס ישב לי על העצב, במרפק.

כאשר יצאתי, עופר גן עידכן אותי לגבי איתן. אני הייתי עם הפנים לכיוון אחורי הנגמש, עופר גן לכיוון חזית הנגמש, מעין הגנה על עצמנו. פגיעות נקל בנגמש היו במשך כל הזמן. בועז אריק ואמיר היו במעין ערימה ממש על גבול הפינה השמאלית אחורית של הנגמש. הם נראו מתים. אריק מת לי בידיים לפני זה. בשלב מסוים, אמיר התחיל לדבר. כשהתקרבתי הוא היה בהכרה מלאה. אין צורך לתאר את מצב פציעתו. ללא הכשרה רפואית, אפשר היה להבין. הוא זיהה אותי. ניסיתי לחבוש אותו עם התחבושת האישית שלי. כאשר הנחתי את התחבושת על אזור הבטן, לפני שהספקתי לקשור, הוא הזיז את הגוף, מתוך תגובה למגע. כנראה שהתזוזה הזו משכה תשומת לב. צרור לא קצר נורה לכיוון, אני נשכבתי. מאז לא היתה תנועה או קול. נראה לי שהצרור הזה גאל אותו.

אני זוכר ששנינו, עופר גן ואנוכי, כל אחד בכיוונו, עם הנכות החלקית, (עפר קיבל כדור בגב היד), החזרנו ירי, אבל מהר מאוד הבנו שאנחנו רק מסכנים את עצמנו. הפסקנו. גם לא נשארה לנו כמעט תחמושת.

בינתיים העשן מתוך הנגמש התגבר והיווה לנו מעין כיסוי. עשן שחור וסמיך. איתן שכב בשקט לאורך המזכו"ם, עופר גן היה לידו.  

מתי שהוא, הבנו שאנחנו די תקועים. עופר גן הרים ראש וזיהה שלמעשה אנחנו מחוץ למחפורת, מעין עמדת טנק שהוכנה זמן רב קודם, עם פתח לכיוון מזרח. עופר עידכן אותי, והחלטנו שאני מקיף את המחפורת ונכנס לתוכה. משם צעקתי לו שהיא ריקה לחלוטין. עופר גן הצטרף אלי. מתוך זה שאיתן לא הגיע איתו, הסקתי שהוא כבר לא בחיים. לא זכור לי ששמעתי אותו או ראיתי איזה תזוזה ממנו. למעשה לא דיברנו בכלל. כל אחד שקוע במחשבותיו. לאחר זמן מה, 25 אולי 30 דקות, השתרר שקט. (זה היה המון זמן). חיכינו עוד כ10 דקות, ואז ממש לאט הרמנו ראש, שנינו. מזלנו שהעשן השחור מהנגמש המשיך לעלות וכיסה את המחפורת. מצפון ומדרום לנו אנחנו רואים שתי שורות של חיילים סורים, עם המעילים הירוקים כהים, הולכים בשורה. סדר גודל של 3-5 מטר אחד מהשני, צועדים לכיוון מזרח. בגדול לכיוון החרמונית. הם נעלמו לנו אחרי כמה עשרות מטר. היתה איזה גבעונת והם נעלמו לנו מהעין. חיכינו עוד כמה דקות, עופר גן שואל אותי מה מצבי, עדיין לא הרגשתי שום כאב במרפק, שם נכנס הרסיס. שנינו התרוממנו ואז ראינו טנק ממוקם ליד נגמש, סדר גודל של 150 מטר מאיתנו. זה היה הנגמש של אורי כרשני, שם הוא נעצר. רצנו אל הטנק, הוא היה מלא בחברה מהנגמש של אורי כרשני ואולי גם מנגמשים אחרים.  ניצלנו.

 עלינו גם אנחנו והוא הביא אותנו לכביש, ממש לא רחוק, קצת צפונית למיקום של האנדרטה כיום.

משם, אני זוכר שעלינו על נ"נ והגענו לצומת ווסט, תחנת האיסוף של צפון הרמה.