"אבל לא הייתי אף פעם בסיני", אמרתי לאחראי המרפאה בג'וליס. בשבת בצהריים, כשהתברר שחלק מהחובשים עולים צפונה, חלקם יורדים דרומה , לקחת חלק בתרגיל הגדול, אשר כבר מספר ימים מגייסים אליו כוחות מילואים והבסיס כולו בכוננות. לשמחתי, היה זה מהחובשים ,שהיה מוכן להתחלף איתי, הוא נשאר במרפאה עם שתי השינניות ואני....עליתי בשמחה רבה על האמבולנס הצבאי , בסביבות השעה 12.00, כשייעדנו היה מחנה עוז, מערבית לרפידים כמדומני ,שם היה בסיס חטיבת 460.
היינו כחמישה שישה על האמבולנס, ביניהם שמוליק, אחראי המרפאה, מתי, אחד החובשים, והרופא, ד"ר קורחין, לפי מיטב זכרוני,
ברפיח, היה לנו פנצ'ר ונהג מקומי סייע לנו להחליף גלגל. הוא מלמל משהו על אש בסיני אך לא הבנו אותו. המשכנו הלאה. חול וחול. ולאט לאט אבדנו את הקשר עם מפקדת החטיבה. שתקנו.
הגענו למחנה עוז, חושך מוחלט שרר שם. הכול נראה נטוש, ואז כנראה אחד החיילים שנשאר שם, סיפר כי בצהריים רפידים הותקפה ע"י 2 מטוסים, והחטיבה יצאה דרומה. הוחלט כי נמשיך לכיוון רפידים, ושם נראה כיצד ממשיכים. כלל לא שערנו מה צפוי הלאה.
חשיכה מוחלטת. עייפות, דאגה.
במרפאה ברפידים, חושך, ונאמר לנו שרוב הצוות ירד לביה"ח שדה.
, שעת ערב, המשכנו הלאה ושם נפרש בפנינו אולם גדול, אורות ניאון חזקים, אלונקות עליהם שרועים פצועים, חלקם ללא בגדים, זעקות, וריח ,ריח נוראי.
רעש מחריש אוזניים של מסוק היסעור שנחת , ריצת החובשים, האחיות והרופאים שהספיקו להגיע למקום.
שמוליק אוחז בידי ואמר לי כי הם ממשיכים הלאה ואני , אשאר שם צמודה לצוות המרפאה. מחיתי, אך שמוליק אמר שגם ככה, לא הייתי צריכה להגיע לשם.
"מהי לדות כמוכן עושות כאן", אמר גם למחרת פרופסור עזרא זוהר, לי ולשתי החובשות הסדירות הנוספות שהיו שם.
המראות היו אכן קשים מנשוא. למדתי להבחין בין רעש היסעור לבל ,ולדעת כך מה כמות הפצועים שאמורה להגיע.
קודם לכן , במרפאה, חילקתי תרופות, חבשתי פצעים קלים, השריתי את רגלי החיילים שסבלו מפטריות בנוזל מיוחד, ו.....הזרקתי, זריקות נגד צהבת.
ושם...גזרנו בגדים, ניקינו פצעים, הזרקנו, שמרנו, ניקינו את כתמי הדם..

לאט לאט התחלתי גם לשמוע על אלו ממכרי שנפצעו, נפלו בשבי, והלכו מאתנו.
בכאב רב קיבלתי את הידיעה על נפילתו של רס"ן בני לוי, קצין החובשים האוגדתי שהייתי קודם פקידתו והוא זה שהפנה אותי לקורס החובשות.
עוזי הדר, אחד מהחובשים שהיו עמי בג'וליס נפצע. וקיבל ממני את הטיפול הראשוני, וכה קשה היה המראה של אחד ממכרי שהגיע עם הלם קרב.

הביתה, לת"א נסעתי לאחר כעשרה ימים, במטוס שפינה פצועים לתה"ש.
החשיכה ברחובות, תוכניות הטלוויזיה , והפסימיות ששררה בעיר רק החישו בי את הצורך לשוב למערכה.
נשארתי בביה"ח עד מספר ימים לאחר שתמה המלחמה.
חזרתי לג'וליס, שם לא הכרתי כמעט איש. רציתי לשוב לסיני ואכן, חזרתי למפקדת אוגדה 162 באום מחצה, ולאחר מכן למפקדת חטיבה 460 בביר תמדה.
המשכתי במטלות החובשת כמו לפני המלחמה.
הבנתי כל כך את מי מהחיילים שהתקשה לחזור לתפקידו,
ועד היום איני מבינה אייך ניתן לשוב אל התופת ההיא.
כתבה: יעל קפלן