איתן יליד קיבוץ אורים ב 1953. הוריו מני פרנס ונורה (לבית לוין) עלו מארה"ב עם גרעין של תנועת "הבונים". אח בכור לדלית, נטע ומיקי. כשהוא כבן 6 המשפחה עוברת לבית חרות. ילדות במערכת החינוך של כפר ויתקין ותיכון אזורי עמק חפר(רופין). זוכר התגייסות לעזרת משקים בויתקין בימי מלחמת ששת הימים. מתחיל את שירותו הצבאי בשנת' 1970, בקורס טיס, כשנושר עובר לשייטת 13 שם נמצא חודשים ארוכים כאשר מגבלה פיזית גורמת לו שלא להמשיך במסגרת המאתגרת שאהב. מגיע לגולני אחרי כשנה וחצי בצבא ומשתלב כרס"פ בפלוגה ב' בפיקודו של ישראל סדן. גדוד 12 גולני. אימוני חורף וקיץ ואיוש מוצבים לאורך גזרת רמה"ג. זוכר גם פעילויות קצרות לאורך גבול הלבנון. בערב יום הכיפורים 73. נמצא בחופשת שחרור. ביום שישי בערב החג מקבל הודעות שיש התרעות על אפשרות של "יום קרב" בצפון והוא עולה צפונה לבסיס בבן עמי. בשבת נוסע עם כמה חברים מהבסיס לאכול חומוס ב'אבו כריסטו' בעכו. ושם שומעים את הסירנות. עולים לראש פינה, איתן בתפקיד סמל המבצעים על זחל"ם הפיקוד עם הקמב"צ יוסי בידרמן עם עוד כמה קצינים גבוהים. רואים את הרמה בוערת. ביום ראשון בבוקר עולים לרמה ומתמקמים בתל אבו-נידה בבסיס נטוש של חיל האויר. מעליהם מטוסים (לא יודעים עם 'שלהם' או 'שלנו') נופלים, הרבה טנקים יורים. ביום שני עולים לחרמון, ליד החפ"ק החטיבתי אוספים ומפנים פצועים וחללים. ישנים בלילה באזור הרכבל התחתון. למחרת יורדים לכוון בוקעתה, לא כ"כ יודעים 'מי-נגד-מי'. מוצאים עצמם בקרב קשה, יורים הרבה אש, איתן יורה בקלצ'ניקוב. על הזחל"מ כ 6 לוחמים. המגיסט צועק 'נגמרה לי התחמושת'. איתן מתכופף ומרים ארגז פעולה כאשר הם חוטפים פגז אר.פי.גי. איתן מבין שהלכו לו הידיים. הוא גם פצוע בפנים, עיניים ורסיסים . מתאר בהומור את ניסיונות הפינוי שלו, בחור גדול ממדים בגובה של 1.90 ולא צנום במיוחד. עד היום פוגש אנשים שאומרים לו "אני פיניתי אותך", או "לא הצלחנו להרים אותך..." (עד היום, כמעט 50 שנה אחרי 'עוד יוצאים לי פירורי רסיסים מהפנים") מחולץ לתאג"ד, מטופל ע"י החובש והרופא הגדודי ומפונה להדסה עין כרם. מסתיימת הלחימה ומתחילה שנה של אישפוז קשוח ב'הדסה' עין כרם. עשרות ניתוחים וטיפולים. אבא מני, מגוייס ואיתן מבקש להודיע בעצמו, טלפונית לאמא על: פציעתו: "אמא, אני צריך להגיד לך משהו, אבל תבטיחי לי שלא תבכי.... נקטעה לי היד" אמא כמובן בוכה..."אמרתי לך.." . זו הייתה הפעם האחרונה שאמא בכתה. מספר שאמר לאנשים סביבו , עוד לפני הפינוי, על הזחל"ם: איך אחבק את החברה שלי?. אמא, נורה ז"ל, התמקמה ב'הדסה' וליוותה את תהליך הטיפול והשיקום. כשהיא נעזרת בדלית אחותו. בהמשך מעורבים בטיפול גם אבא מני ורזיה מירון, חברתו. תהליך ההתמודדות/שיקום ימשך בצורה זו או אחרת ביובל השנים הבאות. ב 1978 הוא פוגש את מירב שגיב מקיבוץ יקום (לומדת חינוך גופני בוינגייט עם אחותו נטע) ו 3 שנים מאוחר יותר הם נישאים. נולדים התאומים יונתן ועידו ואחריהם נועם . נכון להיום 5 נכדים, ינאי, דורי, גל, נבו, ועומר מנסה להשתלב בכל מיני מסגרות אקדמיות עד שמוצא את עצמו במחשבים. שם פורח. ממנכ"ל חב' מרכזיות במשק לצד מימוש אהבתו למוסיקה וחיי לילה בת"א, מועדני ג'ז וכד. מזגו הנעים מרכז סביבו חברים רבים ולמרות המגבלות הפיזיות הוא מצטרף לטיולי ג'יפים אתגריים בארץ ובחו"ל. אומר שבכל שנות התמודדותו עם הפציעה הקשה מעולם לא שאל: "למה אני"? "למה זה קרה דוקא לי".? אולם בחמשת החודשים האחרונים, בתוך ההפגנות כנגד המהפכה המשפטית המוצעת, מוצא עצמו שואל בכאב: " האם עברתי את הכל בשביל....זה?" מירב, זוגתו התומכת מציינת שיצא כך שברחוב מגוריהם בחופית (נוף מדהים לים!) גרים עוד כמה נכי צה"ל. החבר'ה קוראים לזה 'רחוב הנכים' . מירב אומרת:" זה רחוב הגיבורים"!!

ריאיון יעל בסיס סטודנט צלם ועורך יוסי רום