סא"ל שמוליק פרידמן (דרור). בזמן המלחמה היה מ"פ בחטיבה 164 שמוליק יליד רוסיה ב 1945. עלה עם הוריו ואחיו הצעיר לארץ ב 1949 לחיפה. אביו יליד פולין שברח לרוסיה בתחילת מלחמת העולם השנייה. ואימו ילידת רוסיה הלבנה. ההורים עלו לישראל הצעירה ב1949 והשתקעו בחיפה. אימו עבדה בבית חולים רמב"ם. התחילה כמנקה וגמרה כמנהלת מתפרה ובה שלושים עובדים. אביו היה סוור בנמל חיפה. בנעוריו עסק שמוליק בספורט כשחקן כדורגל בקבוצת הנוער של הפועל חיפה. התגייס בשנת 1963 לשריון כלוחם בטנק שוט מטאור. עשה טירונות ומקצועות ושובץ לגדוד 82 בפיקודו של המג"ד בנימין אושרי כנהג טנק, והשתתף בקרבות ירי בתקופת המלחמה על המים באמצע שנות השישים. בהמשך הלך לקורס צמ"פ (צוות מחלקה פלוגה). שעליו פיקד שמאי קפלן שנפל בהמשך במלחמת ששת הימים והיה אחד מהמפקדים הבולטים שתוארו בספר חשופים בצריח של שבתאי טבת. לאחר הצמ"פ עבר קורס קמ"ט וחזר כמפקד לגדוד 82. שם עבר תפקידי גור וסמל במחלקת טנקים, ובהמשך מונה לרב סמל פלוגתי בפלוגתו של אלישיב שימשי וחתם לשרות קבע. במלחמת ששת הימים השתתף כרב סמל. המלחמה התחילה כשיחידות צה"ל קיבלו פקודת סדין אדום, והגדוד שלו היה תחת רשתות הסוואה בנגב המערבי מול חן יונס. הכוחות פרצו מול חן יונס ונסעו בכביש האורכי של הרצועה לכיוון מערב. הוא נסע על הג'יפ של המ"פ בעקבות הפלוגה, וכשהיה בתוך חן יונס הבחין בפקק שנוצר כתוצאה מטנק שחסם את הדרך לאחר שלא התקדם היות והקצין שפיקד עליו נפצע. שמוליק דאג לפנות את הקצין ועלה על הטנק והחליף אותו והמשיך להתקדם, תוך שהוא משמיד בדרך שלושה טנקים ובזוקה ופותח את הציר מחן יונס עד צומת רפיח לדרגים שהצטברו אחריו. על מעשיו אילו עוטר בעיטור המופת. מרפיח ומערבה הצטרף לפלוגה שלו שאיתה המשיך מערבה עד לתעלת סואץ בגזרה שביו האגם המר הגדול לקטן. לאחר המלחמה הלך לקורס קצינים, ואחרי הקורס חזר לגדוד 82. הוא הוצב כמפקד מחלקה בודדת בבקעת הירדן במוצב הברך והשתתף בתקריות של ירי ארטילרי מצד ירדן ובתגובה ירי טנקים אל עבר תעלת המים המתוקים הירדנית, המחלקה השתלבה גם במרדפים אחרי מחבלים מסתננים מירדן. בהמשך הגיע שמוליק לגזרת תעלת סואץ לקרבות מלחמת ההתשה, ומונה לסמ"פ בפלוגתו של חגי כהן בגזרת קנטרה והשתלב בפעילות באזור התעלה. עוד בטרם הסתיימה מלחמת ההתשה מונה למ"פ בגדוד 82 והמשיך בפעילות דומה לזו שבה עסק לפני כן. בשנת 69 התחתן שמוליק עם אשתו הראשונה. לאחר סיום מלחמת ההתשה השתחרר שמוליק ויצא לאזרחות ועבד כעצמאי. במהלך השנים עשה מילואים, ובשבעים ושלוש נקרא לאימון הקמה של חטיבת טנקים 164 (גרסא נוספת של חטיבת הראל) בפיקודו של המח"ט אברהם ברעם ותחת המח"ט אמנון אשל. עם החטיבה הזו הגיע למלחמת יום הכיפורים. החטיבה היתה אמורה לעלות על טנקים בימ"ח במחנה נפתלי ולהשתתף בקרבות ברמת הגולן, אבל הטנקים האלו נמסרו ליחידות אחרות והתכניות שונו. החטיבה כולה הצטיידה בטנקים במחנות שבטה ושדה תימן ועשתה דרכה על גלגלים לתוך סיני, עד אזור הפתחה המזרחית של מיצר הג'ידי, ששם נכנסה לחניון לילה. תוך כדי קיום שגרת חניון לילה שמע שמוליק רחשי מנוע של טנקי טירן והזניק את הפלוגה לכיוון הרעשים. ההיתקלות היתה מטווח של ארבעים מטרים עם יחידה בסדר גודל פלוגתי עד גדודי, ובמהלכה השמידה הפלוגה של שמוליק טנקים ונגמ"שים. הפלוגה נסוגה ללא נפגעים לאחר שספגה אש ארטילרית. בהמשך היו כמה ימי לחימה באור יום באותו האזור, ושם גם התעמתו לראשונה עם טיל הנ"ט סאגר. ב21 לחודש קיבל הגדוד משימה לעלות על המחנה הפולני בקצה המערבי של הג'ידי. שמוליק יצא למשימה בלב כבד היות ולהערכתו היה מדובר במשימת התאבדות בגלל תנאי שטח נחותים. למרבה המזל המשימה השתנתה כשהיו בתנועה, והפלוגה שלו התבקשה לעבור לקצה המערבי של התעלה. בהמשך הגיעה הפלוגה של שמוליק אל נמל עדביה והיתה הכוח הישראלי הראשון שם, והטביעה שני כלי שיט. לאחר המלחמה שמוליק העביר שני קורסי מפקדי טנקים קצרים של שלושה שבועות כל אחד על אדמת מצרים לאנשי צוות בוגרי מלחמה. לאחר מכן התבקש שמוליק ונעתר להישאר לשנה נוספת בקבע במינוי סמג"ד של אלישיב שימשי. בהמשך עבר קורס מג"דים ונהיה מג"ד. בהמשך מונה למפקדה של יחידה לאיסוף שלל. כשהשתחרר שמוליק מהצבא הגיע עם משפחתו הצעירה (אישה ושלושה בנים) לקיבוץ נחשולים. בהמשך החליטו לזוז למושב מרחביה ששם בנו את ביתם. שמוליק היה אחראי על רשת הימים של המושב. בהמשך חיי הנישואין של הזוג עלו על שרטון והם התגרשו. שמוליק נישא פעם נוספת והתגרש פעם נוספת. היום הוא חי בקרית מוצקין עם בת זוג מזה שבע שנים. שמוליק חבר במועדון של קצינים בכירים בדימוס שנפגשים הרבה למפגשים חברתיים ולימי עיון. בין החברים שהזכיר ישנם איתן קאולי, אלי גבע, ניצן סלע, מאיר זמיר וחגי כהן.

ריאיון צילום ועריכה עמית ארז