אמנון נולד בשנת 1947 במחנה המעפילים בקפריסין למשפחה של שורדי שואה. המשפחה הגיעה לארץ בסוף 1947 ולאחר שהות במעברות, התישבו בשכונת התקווה ובהמשך בגבעתיים. בתיכון למד ב"שנקר" את תחום הטקסטיל. בשנת 1965 התגייס לצה"ל לחיל השריון, ולאחר מסלול מקצועות צמ"פ, קורס מט"קים וקורס קצינים, הוצב בגדוד 82 חטיבה 7 בתפקיד מ"מ מחלקת שוט. עם הגדוד השתתף במלחמת ששת הימים בכיבוש סיני. בסיום המלחמה עלו לרמת הגולן. מהר מאוד התמנה אמנון למ"פ בעודו בסדיר. לאחר השחרור הוצב במילואים לחטיבה 179. בשנת 1969 התחתן, עסק בתחום בטקסטיל, ובהמשך בהוצאת ספרים. ביום הכיפורים 73 נקרא להתייצב בימ"ח במחנה פילון. בפרוץ המלחמה בשעה 14:00 עסקו בהכנת הטנקים. מג"ד 266 עוזי מור החליט שאמנון יעלה ראשון. בשעות הלילה עלתה הפלוגה לרמת הגולן ביחד עם המג"ד, בנפח עלתה על כביש הנפט ונתקלה בטנקים סוריים. מן האתר: "כיפורים - סיפורי קרב ושבי ממלחמת יום כיפור - הקרב שלא נגמר": סרן אמנון שרון היה מ”פ ג’ של סנטוריונים בגדוד המילואים 266 של סא”ל עוזי מור, בחטיבה 179 של אל”ם רן שריג. “אחרי שנירה פגז אחד, הסורים יברחו רק מהרעש של הפגז...” אמר חייל בפלוגתו, כשהכניסו מעט תחמושת לטנקים במחנה פילון, במוצאי יום הכיפורים תשל”ד. סביב 21:00 יצאה הפלוגה על שרשרות לרמת הגולן. כשהגיעו לבית המכס העליון כבר נשרו שני טנקים עקב תקלות. המג”ד עוזי דיבר עם מח”ט ‘ברק’ וקיבלתי את הפקודה: “נוע על ציר הנפט ללא אורות, תקבל המשימה בהמשך”. נכנסנו לציר הנפט דרומה באזור נפח - סינדיאנה. לפתע פגז התפוצץ לי לפני הטנק, אש תופת מכיוון מזרח ועשרות פגזים עפו לעברנו. הטנק שמאחורי התפוצץ ונדלק, הטנק שלי חטף פגז שיצר שריפה קטנה שהטען-קשר כיבה אותה. המשכנו לירות לכיוון מזרח ושוב חטפנו פגיעה ישירה. אש אדירה יצאה מהפתח שלי ומהפתח של הטען-קשר. ריח חריף של אבק שריפה, צעקות אימים של הצוות. אני פוקד לנטוש את הטנק. הטען-קשר שלי אברהם דעבול קפץ מהטנק. התכופפתי פנימה וראיתי רק אש. הושטתי את הידיים ותפסתי את התותחן הבוער ומשכתי אותו החוצה. שנינו עמדנו בוערים על הצריח. ספגתי צרור בקסדה וצרורות נוספים פילחו את גופו של שלמה טובי התותחן שנהרג לי בידיים. קפצתי למטה, פתחתי את מדפי הנהג וחילצתי את משה קרסנטי הנהג, שגם הוא בער. הטנק השני עלה בלהבות. עקפתי אותו והתחלתי לטפס על הטנק השלישי ושמעתי חבטה עזה. הטנק חטף פגז סורי חודר-שריון והתחיל לבעור. הספקתי לראות את הטנק האחרון שלי מעמיס על הסיפון שני חיילים, נוסע ונעלם. רצתי לטנק שלי שבער כדי להוריד את מקלע המפקד. כשעמדתי על הסיפון אירעה התפוצצות אדירה. מצאתי את עצמי שוכב ליד הטנק. פתאום ראיתי חייל סורי ששלף את האקדח וכיוון אלי. הצוות הסורי הרים אותי מהקרקע וגרר אותי לכיוון הטנק שעמד בתחילה לידי. נזרקתי כשק תפוחי אדמה על הצריח. בתאג”ד הסורי שאליו הובלתי התרומם לפתע סורי ענק והתחיל לפזר צרורות לפני הרגליים שלי. סורי אחר, ענק ואדיר, תקע את קנה אקדחו ברקה שלי. עצמתי את העיניים ונפרדתי ממשפחתי. פתאום לחשושים וקנה האקדח הוסט מראשי. כעבור זמן הגיע נגמ”ש סורי ולקראת ערב הגענו למחנה צבאי בדמשק. חמישה חודשים הוחזק אמנון בצינוק כשהוא עובר יום יום ובלילות עינויים קשים מנשוא. הוא נלקח לחקירות ומוחזר מרוסק ומעולף לצינוק, אך רוחו לא נשברה. באחת החקירות שאלו אותי מה זה “מרכבה” ולא ידעתי. הפעילו עלי לחץ פיסי כבד וכשהעירו אותי מהעילפון שאל אותי החוקר: אתה לא יודע שיש טנק ישראלי חדש שנקרא “מרכבה”? אמרתי לו שאין כזה דבר. כעבור חמישה חודשים קשים בתא הצינוק, מבודד, חבול ומוכה, הוציאו אותי מהצינוק והעבירו אותי לתא גדול שמצאתי בו חברים חדשים - עשרים ואחד אנשי צוות אוויר - טייסים ונווטים - עוד קצין שריון, רופא וקצין מודיעין מהחרמון. באחד במאי ביקר איש הצלב האדום וקרא לי מברק: “אמנון שרון, מזל טוב, נולד לך בן!” בסיום הביקור אספתי את כל חברי לתא הרמנו כוסות של מים ואמרתי: “אני מאוד מאושר ואני קורא לתינוק בשם דרור. ב 6- ביוני 1974 התבצעה החלפת שבויים בין סוריה וישראל וחזרנו ארצה. מפקד גייסות השריון מוסה פלד ז”ל, קרא לי אליו לראיון והציע לי תפקיד סודי ביותר שאין לספר עליו. “אתה הולך לבצע ניסוי שדה לטנק ישראלי חדש שנקרא “מרכבה”... נסגר המעגל מאז החלום שחלמתי בסוריה.

ריאיון וצילום יורם רובינפלד עריכה עמית ארז