רס"ן בדימוס גיורא מורג, יליד 1945. בן מרים ולנשטין ילידת ירושלים, ואליהו מורג (לפנים סמורוג/סמוגורה) יליד פולין. בהיותו פעוט בן שנתיים נפרדים ההורים, ואביו נושא לאישה מאוחר יותר את טובה זילברשטיין ילידת בלגיה. בהמשך, ב-1954 נולד אחיו צביקה. ילדותו המוקדמת עוברת עליו בקיבוץ ניצנים. גיורא הוא אחד מ-30 ילדי ניצנים שפונו מהקיבוץ בליל ה-17 במאי 1948 לבאר טוביה במסגרת מבצע "תינוק" במהלכו פונו גם ילדי גברעם, נגבה, יד מרדכי, גת, כפר מנחם וגלאון. סיפור הגבורה של חברי הקיבוץ ולוחמי גבעתי מתואר בסרטם של אבי נשר ואהוד בלייברג "תמונת הניצחון". למרות שהיה בן שלוש, גיורא זוכר את המסע הלילי והפרידה הקשה מאביו כטראומה. לאחר קרב גבורה ונפילת רבים מחבריו נלקח בשבי שנמשך תשעה חודשים בכלא עבסיה במצרים. בעדותו מבקש גיורא לדבר על הטראומה הרב דורית שעוברת כחוט השני במשפחתו. החל מניסיון ההימלטות של אביו אליהו מאיימי הנאצים באירופה, הגעתו ארצה, הכשרתו לקראת העלייה על הקרקע בניצנים, נפילת האב בשבי והעלבון שנצרב בנפשו בעקבות "הדף הקרבי" שפרסם אבא קובנר, וקשיי המגורים במספר מקומות טרם ההצטרפות לקיבוץ. גיוסו לצה"ל באוגוסט 1963, שרות סדיר בפלס"ר 7, קורס סיור ומפקדי סיור ופעילות מבצעית באבטחת מתקני המוביל הארצי והחלפת יחידת המיעוטים בחצבה שבנגב, שם נפצע בראשו בתאונת קומנדקר והוטס במסוק לסורוקה. ב-1964 מסיים קורס קצינים. במלחמת ששת הימים מגיע מטהרן ביומה השלישי של המלחמה ומצטרף אל חבריו מגדוד 79 בסיני, ולבסוף הטראומה הקשה מכולן שחווה במלחמת יום הכיפורים, במיוחד ביום ה-8 באוקטובר במתקפת הנגד הכושלת בה הסתער גדוד של 22 טנקים על הארמיה המצרית השנייה, אל מול גשר הפירדאן. בדבריו שיתפרסמו לקראת ציון שנת ה-50 למלחמה, כותב גיורא על אותו יום:" הבוקר בו השתנו חיי מקצה לקצה". גיורא מפקד על פלוגת טנקים בגדוד 19 בפיקודו של סא"ל חיים עדיני, בחטיבה 204 בפיקוד אל"מ צבי רם. ביום השני למלחמה יסופח הגדוד לחטיבה 460 בפיקודו של אל"מ גבי עמיר. צוות הטנק שלו- שי אבנר ז"ל, תותחן. עופר דוד ז"ל טען. לוי יעקב ז"ל, נהג. הטנק נפגע במנוע בסמוך לסוללה על גדות התעלה, במתחם האויב ומתחיל לבעור. שלושה אנשי הצוות נעדרים, עד שלימים ייקבע מותם. גיורא נפצע ומצליח להיחלץ משדה הקרב ומפונה לתאג"ד בשטח, ואח"כ לבית החולים ברפידים. אחרי ימים אחדים הוא חוזר לחזית, ומצליח להתמודד עם תחושות קשות במהלך ימי קרב קשים, אשר יאובחנו בעתיד כ'הלם קרב'. מהגדוד נותרו לאחר המתקפה 7 טנקים בלבד מתוך 22. ב-17 באוקטובר חוצים הטנקים את התעלה על גשר הדוברות, ויורדים דרומה לכיבוש בסיסי הטילים ולכיתור העיר סואץ והארמיה השלישית. אחרי הפסקת האש, פורש גיורא מהגדוד ומבצע סקר/מחקר עבור אמ"ן טכני במטכ"ל, על טנקי הT-62 הסובייטים שהוכנסו לראשונה לזירה בסיני וברמת הגולן. בחייו האזרחיים מסיים לימודים באוניברסיטה העברית, נישא לנעמי מנור ונולדים ילדיו, מיה יאיר וגלי, ובהמשך חמשת נכדיו. גיורא ידבר גם על טראומת הדור השלישי במשפחה, כאשר הבן יאיר משרת במוצב 'דלעת' בלבנון, במסגרת פלוגת ההנדסה של הנח"ל, ומפנה בידיו את מפקדו ההרוג בשעת הפגזה קשה מנשוא. בשנות לימודיו באוניברסיטה עבד למחייתו בלשכת ראש העיר ירושלים טדי קולק, ובסיומן בלשכת שר האוצר פנחס ספיר. אחר כך, משנת 1975, כיהן שנים ארוכות בתפקידי ניהול בכירים בקבוצת בנק הפועלים בארץ ובחו"ל, בין היתר כמנכ"ל בנק אמריקאי ישראלי ומנכ"ל בנק הפועלים באנגליה, ובשנים האחרונות כדירקטור בחברות ציבוריות. בעשרים וחמש השנים האחרונות חולק את חייו עם העיתונאית ניבה לניר.

מראיינת : יעל בסיס סטודנט צלם ועורך: יוסי רום