יוסי בראל רס"ן בדימוס מפקד מוצב 111 מדרום לפתחת כודנה/חושנייה ברמת הגולן וקצין מרגמות בגדוד 50 בלחימה בגזרה הדרומית של התעלה מלחמת יום כיפור 73

יוסי נולד בשנת 1952 בקיבוץ איילת השחר להורים יוצאי אירופה. האם עלתה בשנות השלושים ואבא שורד שואה. גדל והתחנך בקיבוץ. התגייס לצה"ל בשנת 1970 למסלול בני משקים בנח"ל, ולאחר המסלול סיים קורס קצינים וחזר לגדוד 50 בתפקיד מ"מ מרגמות בפלוגה המסייעת. המג"ד היה אמנון ליפקין שחק. בראש השנה 1973 עלה הגדוד לתפוס את קו המוצבים בגזרה הדרומית של רמת הגולן. יוסי פיקד על מוצב 111 הנמצא מדרום לפתחת כודנה כ 2 ק"מ מזרחית לחושניה. בערב יום כיפור החלו שינויים בצד הסורי והמוצב נכנס לכוננות. בלילה נשמעו קולות תנועת טנקים בצד הסורים. בבוקר יום הכיפורים נראו מספר טנקים  סוריים באזור הפיתחה, ושני תותחי נ"ט, סוריים אף הם, תפסו עמדות בטווח קצר מהמוצב. בשעה 14:00 מספר מיגים תקפו את המוצב ומיד החלה הפגזה קשה והקשר נחסם יל ידי הסורים. ההפגזה נמשכה כמה שעות. בהפוגה הראשונה יצא יוסי לעמדת התצפית ומיד חייל שעמד לידו נהרג. מספר טנקים סוריים התקרבו למוצב ממזרח, בפתחת כודנה נעו מאות טנקים סוריים לכיוון חושניה, בנוסף טנקים של פלוגה ז' גדוד 74 חטיבה 188 בפיקוד אורי עקביה ז"ל, שתפסו עמדות ברמפות סביב המוצב וניהלו אש עם הטנקים הסוריים, החלו להיפגע ולעלות באש ולא נותר טנק מתפקד אחד מהפלוגה. בשעות הערב הסורים עקפו את המוצב ונעו מערבה. בערב החלו השורדים מפלוגת הטנקים להגיע למוצב. הפצועים רוכזו בבונקר המרכזי, והחובש היחיד טיפל בהם כמה שיכול היה. בשעות הלילה הבין יוסי שהבעיה עברה לצד המערבי בכניסה למוצב, והתמקם בעמדת השער עם אחד הטנקיסטים שזיהה את רעשי סוג הטנקים (ישראלי או סורי) המתקרבים לשער. בלילה הגיע טנק שלנו לשער ותפס עמדה מערבה, ופגע בטנק סורי שהתקרב לשער. בלילה הגיע נגמ"ש למוצב, והצליח לפנות חלק מהפצועים לאחור. בבוקר חודשה הפגזה מסיבית על המוצב. יוסי החליט יחד עם המ"פ (אריה קראוזמן/קרן) לפנות את המוצב, הפצועים נדחסו בנגמ"ש, והשאר עלו על הטנק, נכנסו לצריח ונעו דרך הכוחות הסוריים על ציר היישובים צפונה, ולנפח. יוסי נכנס לבונקר הפיקוד של מפקד האוגדה רפול שישב וסביבו קציני המטה, בחלל הבונקר מהומה, צעקות והיסטריה. בשלב מסוים נשמעה צעקה "למי שיש נשק שיֵצא החוצה להגן על הבונקר, הסורים על הגדרות", יוסי והמ"פ עלו על גג הבונקר וזיהו נגמ"ש סורי פורק חיילים שנפרסו בקו במרחק קצר והתחילו לנוע  לבונקר. יוסי פתח באש והמ"פ עלה לטנק של צביקה (כוח צביקה) שעמד בצד, שגם החל לירות על הסורים והם נעצרו. יוסי הביט לאחור וצפה בבריחה המונית של עשרות קצינים וחיילים מהבונקר מערבה. בהמשך תפס יוסי טרמפ לגשר בנות יעקב, ולאחר מנוחה חבר לשאריות גדוד 50 בחוף עין גב. לאחר מספר ימים חזרו למחנה הגדוד בבית סחור מזרחית לבית לחם. לאחר יומיים ירדו בטיסה לרפידים. הסמג"ד מנחם זטורסקי החרים זחל"מים, והגדוד בפיקוד יורם יאיר יָה-יָה נע לתעלה, צלח והחל בתנועה דרומה במסגרת אוגדת ברן  לאורך החייץ החקלאי לכיוון העיר סואץ כך עד כניסת הפסקת האש. לאחר פינוי הגדה המערבית, חזר הגדוד לסיני ובהמשך לשגרת אימונים וקווים. לקראת השחרור מח"ט הצנחנים עוזי יאירי לחץ על יוסי לחתום קבע, אך יוסי החליט לצאת ללימודים והשתחרר. חזר לקיבוץ ויצא ללמוד בטכניון הנדסה התחתן עם הגר ז"ל מקיבוץ בית אלפא. בסיום הלימודים חזר לתקופה לאיילת השחר, עבד במפעל "איתן" שייצר תבניות לצמיגים, ולאחר תקופה נסע עם המשפחה לארצות הברית ללימודי תואר שני. לאחר ארבע שנים חזר לארץ, והתקבל לעבודה באינטל שבה עבד עד היציאה לפנסיה. במקביל המשיך לשרת במילואים, השתתף במלחמת לבנון הראשונה 1982 כקצין מרגמות של גדוד 466 של חטיבה צנחנים מילואים 525 שלחמה באזור הכפר עין זחלתא וכביש בירות דמשק. בגיל 45 השתחרר ממילואים. הגר רעייתו נפטרה, והיום נשוי לרוני והם חיים בצור הדסה. בשנים האחרונות שומר יוסי על קשרים עם שורדי פלוגה ז' גדוד 74 חטיבה 188 והם נפגשים מידי שנה.

ריאיון צילום ועריכה חורין