מיכל, נולדה בשנת 1954 במושב בית יצחק. הוריה שאול ואביגיל ממוצא תימני סיפור משפחתי מופלא של סבא רבא שעלה ארצה מהעיר דמאר בתימן. התגלגל לדגניה, משם ליבנאל והסיפור המוכר של סילוקם למרכז הארץ. הסבא רכש אדמות בעמק חפר, במקום שלימים יהפוך לבית יצחק, מיכל מתארת ילדות במשפחה תימנית במושב של 'יקים'. התחנכה במערכת החינוך בישוב ובהמשך בתיכון "שרת " בנתניה במגמת ערבית-מוגברת. עם גיוסה לצה"ל בשנת 1972 הוצבה בחיל המודיעין ביחיד האזנות 848 (שלימים תהיה 8200) ומוצבת בסיני באום חשיבה מתחם "בבל" בתפקיד האזנה לכוחות היבשה של הצבא המצרי. מתארת חיילות נוספות שתפקידן היה להאזין לכוחות האויר והים. המחלקות ממודרות אלה מאלה והתבקשו לשמור סוד במשך שנים ארוכות. (אפילו כעבור 49 שנה, לקראת הריאיון, היא וחברה מאתרות את מפקד הבסיס ושואלות 'אם כבר מותר לספר'?) המפקד הוא....להט.

היא אמורה לרשום ולדווח על כל דבר שהיא שומעת ואכן ביום חמישי שלפני יום הכיפורים. רב"ט מיכל אפגין בת ה 19 שומעה פתאום שיחה בין שני קצינים מצריים, אשר בהמשך תספק את "ראיית הזהב", קצין מצרי אומר לחברו - "בשבת בשעה 14:00 זה לא תרגיל, זה באמת" (בראיון מצטטת את המשפט כפי מששמעה בשפה הערבית). מיכל מיהרה לדווח לקב"רים - קציני בינה רשתית את אשר שמעה. ומתחילה מהומת אלוהים. הם יודעו בוודאות שעומדת לפרוץ מלחמה בתוך יומיים. הבנות בבסיס התבקשו לארוז את חפציהן ולהתכונן לפינוי. חייל בשם אבינועם, ששרת איתן, עזב בשבת את משמרתו ואמר לבנות שהוא חייב לנוח ולמרות ההתראות חזר למגורים ונשכב במיטה ובדיוק בשעה 14:00הבסיס מופגז והוא נהרג במיטתו. "החלל הראשון שלנו". בהפוגה הראשונה של היום הראשון, נחת בבסיס מטוס שלקח את החיילות לרפידים. לאחר יום נוסף הן מוטסות למרכז הארץ וחיילות חזרות לביתה. עוד בתוך ימי המלחמה, מיכל נקראה להתייצב בבסיס מודיעין ליד אופקים ושם שרתה עד הפסקת האש. שלאחריה חוזרה לאום חשיבה. יעל מתארת מפגשים מרגשים וטעונים בין הבנות. חלקן נזקקו לעזרה נפשית.

עם שחרורה הגשימה חלום ילדות ויוצאת לסמינר הקיבוצים ללימודי הוראה וחינוך עובדה  שנים ארוכות במערכת החינוך וגם לאחר הפרישה עוסקת בהוראה מתקנת.

הקימה משפחה ולה שלושה בנים ושלושה נכדים. חשה הקלה לאחר ששיתפה את סיפורה.

צילום ועריכה יוסי רום מראיינת יעל בסיס סטודנט