אלי נולד בגבעתיים בשנת 1952. ההורים עלו לארץ בנפרד מאירופה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בארץ הם הכירו ונישאו. אלי למד בגבעתיים בבית ספר יסודי ואחר כך למד באורט וקיבל תואר הנדסאי בדגש על מערכות קירור. הצבא שאף שהוא ישרת בתור איש חימוש אבל אלי רצה מאד להתגייס לחיל השריון. בפברואר 1972 הוא התגייס לצבא. אחרי סיום מקצועות מגח וצמ"פ הוא מצא את עצמו בגדוד 9 של חטיבה 14 של אמנון רשף. אלי מספר בצורה רהוטה וקולחת את השתלשלות הגדוד שלו במן מלחמת יום כיפור תוך שהוא מפגין זיכרון עמוק ורחב של שמות של חברים אשר שירתו עימו וכאלה אשר נפלו או  נפצעו. חלק מיוחד בעדותו של אלי מוקדש למרדף הכמעט סוריאליסטי של הצוות שלו אחר המלחמה. אלי והצוות, למעשה, כמעט ולא נטלו חלק בפעילות מלחמתית בזמן יום כיפור. הגורל ביחד עם נפתולי הזמן והמקום גרמו לו לנדוד הלוך ושוב בין חזית הלחימה בסיני ובין הבסיסים בבית. כאמור המוטו הכי בולט בסיפורו של אלי זה ההתמקדות המרשימה בשמות החברים אשר ליוו אותו לאורך השירות. אלי הספיק גם לשרת כמט"ק מגח במלחמת לבנון הראשונה. באזרחות הוא עבד במספר פרויקטים של הנדסה אזרחית. אשתו של אלי נפטרה בתחילת שנות האלפיים והוא חי כיום עם בת זוגו מרינה ילידת איטליה. לאלי יש ארבע בנים ותשעה נכדים ולמרינה בת זוגו יש עשרה נכדים.

ריאיון צילום ועריכה יצחק בוצר