נולדתי בגבעתיים ב 1950.הורי היו כבר ותיקים בארץ. אבי עלה ב 1931 מבסרביה בגיל 17כנער בודד במסגרת ההכשרה, ואימי הגיעה עם הוריה מוורשה כתינוקת בת 3.
אבי היה נהג אמבולנס במד"א ואימי היתה המזכירה המיתולוגית (כפי שאומרים היום) בתיכון קלעי.
שניהם שוכנים היום בחלקת חברי ההגנה בבית עלמין ירקון.

סיימתי יסודי בבי"ס כצנלסון ותיכון "קלעי", והצטרפתי עם כל הכתה לתנועת הנוער העובד, כפי שהיה מקובל אז בגבעתיים האדומה. נכנסנו למסגרת של גרעין נח"ל המיועד להגשים בקיבוץ יפתח.
באוגוסט 68 התחלנו של"ט מוקדם בקיבוץ אשדות יעקב איחוד. היתה זאת תקופה חמה והקיבוץ חטף הפגזות מסיביות. הרבה הקפצות למיקלטים והרבה זינוקים למיסתור הסמוך כאשר עבדנו במטע, בשדה או במידגה.
טירונות התחלנו בינואר 69 במחנה 80. היינו מחלקה 1 בפלוגה א', פלוגת האיחוד, שהורכבה משני גרעינים:
גרעין פסגות, שלנו, שהיה מיועד ליפתח
גרעין יעלון שהיה מיועד לגרופית.
אם השם יעלון מזכיר מישהו- אז כן, בוגי היה שם. הוא שינה את שם משפחתו מסמילנסקי ליעלון על שם הגרעין שלו. שירת איתי כמעט לאורך כל המסלול, פרט לקטע השיריוני.

באופן מפתיע, 3 שבועות אחרי תחילת הטירונות, נשלחנו לתל נוף לקורס צניחה. זאת היות ונבחרנו למחלקה התחרותית בצעדת 4 הימים, והכנפיים היו קישוט חיוני בתחרות מול היריבה הקשה - גולני.
וכך היינו עטורים בכנפי צניחה ובסמל ט' על הכומתה.

לאחר הטירונות עברנו בהתאם למסלול הנח"ל להאחזות – נח"ל סיני. היתה תקופה חביבה עם התעסקות בגידול עגבניות, וגם בפעילות מבצעית ברצועה. זאת הייתה התקופה שעליה מסופרת האגדה איך שרון חיסל את הטרור בעזה, וגם אנחנו עבדנו שם. ההיתקלות הראשונה שלי הייתה במצוד במחנה הפליטים נוסיראת, שם חיסלנו 3 מחבלים. הייתי מגיסט והתרגשתי לראות את התוצאות.

השלב הבא במסלול היה מיבצעי טהור – סיירת הנח"ל שישבה בפארן. בחורף 70. שוב נפגשנו – גרעין פסגות וגרעין יעלון. זאת היתה תקופה קרבית ביותר, כי פעילות הפח"ע הידועה מארץ המירדפים בביקעה עברה בחורף לערבה, היות והירדן הוצף והיווה מכשול.
היו לנו הרבה מירדפים ומארבים . מירדפים בהרי אדום האיומים ומארבים בנתיבי מעבר צפוי של מחבלים. היו היתקלויות. גם הרוג אחד, דודי מגרעין יעלון.
בשלב מסויים אני ועוד חבר גרעין בשם גידי בן ארצי החלטנו לבגוד, לחתום 55 ולהצטרף לקורס טיס. זה בגלל שלא קיבלנו אישור מהגרעין במסגרת ה"אחוזים".
הצטרפנו לקורס 63 והתחלנו אותו במסגרת של ותיקי צה"ל שכבר עשו משהו בצבא, חלקם אפילו היו קצינים. יצאו מהקורס הזה כמה טייסים, ביניהם חברי גידי, עומר אדן בנו של ברן, ועוד.
אני הודחתי. יכולתי להמשיך לתפקיד בצוות אויר שאינו הטסה, כגון – נווטות, אבל סירבתי. לי זה נראה פחיתות כבוד. את ראיון ההדחה עשה לי יעקב טרנר שהיה המד"ר. מפקד בית הספר היה רן פקר, או בשמו הסיפרותי – רן רונן.

רציתי לחזור לגרעין, לחברי שהתחילו מחזור בגדוד 50 - הנח"ל המוצנח, אבל מאחר שחתמתי 55 הייתי נתון לחסדי חיל האויר, ורק תודות לבת מחזור שלי שהייתה קצינה בבקו"ם סודר העניין. זה היה בקיץ 70 . הגעתי בטרמפים לגדוד בבית סחור. קיבל אותי סמל המחלקה שמחה ספיר ז"ל מגרעין יעלון. לימים הוא נהרג בתאונת אימונים כשהיה חניך בקורס קצינים. אז החתימו אותי על מקלעון וקדימה – משינון בד"חים בשקם של חיל האויר לסחיבת פצוע להרודיון.

בסיום המחזור הגענו למשק היעד – יפתח. שם עבדתי במוסך ולמדתי לא רע את מקצוע המכונאות. בטרקטורים, כמובן. כבר אז הייתה לי זיקה לטכנולוגיה יותר מאשר לקטיף תפוחים.

לאחר כמה חודשים נפלה על 4 חבר'ה מהגרעין הנחתה. במסגרת מסלול הנח"ל, יש פרק של "מיבצעית מאוחרת". כצנחנים, כמובן, אבל אנחנו נישלחנו להסבה לשריון, מתוך הגישה שנחוצים יותר טנקיסטים ופחות חי"רניקים.

התחלנו מקצועות בג'וליס. מפקד בסל"ש היה ציפורי. אני, כמו שאר בעלי רשיון הנהיגה, נשלחנו לנט"ר, כי נידרשו כישורי נהיגה בסיסיים על מנת להתמודד עם נהיגה בשו"ט מטאור, שבו מערכת נהיגה ידנית אכזרית.
זה היה המחזור השני של הנח"ל שעבר הסבה כזאת.
נקודה חשובה: היו איתנו הרבה הסד"רניקים – חבר'ה איכותיים מהציונות הדתית דאז. כמה שמות – הרב חיים סבתו הידוע, הרב אלחנן בן נון, הרב נחמן ארנרייך ועוד הרבה רבים וטובים. בזמנו לא היו פילוג והקצנה וכולנו היינו חברים חברים.
רבים מהם היו אחים לנשק במלחמה הקשה ביותר והוכיחו אומץ ומסירות נפש מדהימים.

רמ"ד נט"ר היה יורם פז. רמ"ד תותחנות היה קהלני.
רובינו הגיעו מהחי"ר. חלקנו, כמוני, למשל, היו עטורים בכומתה אדומה, כנפי צניחה ונעליים אדומות, והחלפת הכומתה ומעבר למצב של חניכים מושתנים לא התקבל אצלנו בשמחה.
הייתה מרדנות נגד הדקדקנות המוגזמת של השריון (לדעתנו, כמובן) בעניין כיפתור כפתורים, צחצוח נעליים והברקת שאקלים במיסדר.
כאשר המדריכים המסכנים הוציאו אותנו לריצה, השארנו להם אבק.
המדריך שלי היה דוד בדרק. לימים אמר לי, כי היה מדריך חדש וחסר נסיון, והימים איתנו היו קשים מאד עבורו.
את שעורי הנהיגה ביצענו על תובת שו"ט מטאור ללא צריח. במסדר הסיום של שלב המקצועות הוכרזתי כחניך מצטיין ועמדו להעניק לי טר"ש. דחיתי בשעת נפש.

אציין, שאנחנו היינו מחזור הנח"ל השני שעבר הסבה. היינו ילדים טובים ביחס למחזור הראשון שממש התמרד ועשה חיים לא קלים לסגל בסל"ש. להערכתי, מהמחזור שלנו יצאו טנקיסטים טובים ללא השוואה למחזור הראשון. בזה התרשמתי בעיקר בזמן המלחמה.

רק נחשוב שצברתי עד אז 4 כומתות בצבא:
- ירוקה עם סמל חי"ר
- שחורה עם סמל חי"ר של סיירת
- כחולה של ח"א
- שחורה עם סמל הטנק.

השלב הבא היה צמ"פ. עשיתי את זה במסגרת גדוד 82 של חטיבה 7, פלוגה ג', טנק 3 ג'.
דרך אגב: בנו של אחי, שהיה קצין שריון, התחיל את דרכו בחטיבה 7, גדוד 82, טנק 3 ג'.
מפקד הצמ"פ היה שמוליק אסקרוב המבריק – מיקצוען אמיתי ומעורר הערצה.
הסמ"פ  היה אלי גבע והקצינים היו עמוס לסקר, ערן בראון, ברוכין (לא זוכר שם פרטי).
המט"ק שלי היה דני יוסף. אנשי הצוות: נהג – אני, טען – יקי קאופמן, בן הגרעין שלי וחבר ילדות שעוד ארחיב עליו, תותחן – גידי רוזנטל ז"ל, איש יקר שהיה מיועד לבית קמה ונהרג ב 11.10.73 בפריצה בציר אמריקה. (תמונה).

תחילה האימונים בוצעו במחנה נתן, בעיקר במקום שכונה "גבעת התרגולות". טנקי שוט מטאור. הייתה יוצאת פלוגה וחוזרים חצי מהטנקים. כל השאר – עבודה לחוליה.

בהמשך עברנו לרפידים. העלינו את הטנקים על פלטפורמות רכבת וכך הגענו עד לאל עריש עם המסילה שהגיעה בזמנו לקנטרה. אנחנו ישבנו על הפלטפורמה לפני הטנק עם מקלע על חצובה קרקעית ומלאי אבנים, כדי להתגונן כשהרכבת עברה בפרדסים של עזה. משם – על מובילים לרפידים.

לאחר שהשתחררתי בספטמבר 71, גוייסתי תוך זמן קצר בצו 8 לאימון ההקמה של חטיבה 679. חטיבה צעירה שגיזרת האחריות שלה היא פיתחת קוניטרה. טנקי שוט מטאור, כמובן.
השתייכתי לפלוגה ל' בגדוד 289. לאחר ריענון נהיגה קצר שהרשים את המט"ק, כנראה, הועברתי להיות נהג מג"ד, כי נהג שוט מטאור טוב היה מצרך נדיר.
המג"ד היה חיים ברק, שהושאל לחטיבה מפו"ם לצורך האימון. על הטנק היה גם רפול, שהצטרף אלינו כמיתלמד לשבוע בשטח, על מנת להתבסס במיקצוע הטנקאות. נסענו הרבה וירינו הרבה. אז לא דיברו על שעות מנוע,  והרבה פחות על הקצבת תחמושת. אני זוכר שהכנתי מאגרים של שמן מנוע 2830 כדי להשקות את המנוע האומלל שלי בכמה ליטרים בכל שהייה.

המ"פ שלי היה חגי קוהל ז"ל מנען, שנהרג במלחמה ב 8.10.73

בשנת 72 התחלתי ללמוד הנדסת מכונות באוניברסיטת בן גוריון. בתום שנה א', בסוף אוגוסט 73 , התחתנתי עם אשתי היקרה רחל. דרך אגב – היא שירתה בסדיר כפקמ"צית בנפח.

מלחמת יום הכיפורים
כנשוי טרי, אשתי ואני עלינו מבאר שבע לתל אביב כדי להעביר את יום הכיפורים בבית הוריה בתל אביב. הוריה היו שומרי מסורת, ולכן זאת הייתה הפעם הראשונה שצמתי ביום הכיפורים. מאוחר יותר אמרתי לעצמי: "פעם אחת צמתי, ואיזה דבר נורא קרה. די, לא צם יותר".

בצהריים התחיל אי השקט – תנועת רכבים צבאיים ותחושה שמשהו קורה. נקראתי ועליתי על הסעה, כך שהגעתי בערב למחנה יפתח. הימ"ח היה בשלבי העברה ממחנה מנסורה, ועל הבלאגן וההמולה לא ארחיב, כי דיברו על זה מספיק לפני.
.(פרץ טיקטין מיטיב בראיון שלו לתאר את המצב בימ"ח ואת אופן ההתארגנות להכנת טנק וצוות).

מצאתי את עצמי כמו רוב אלו שהגיעו ללא צוות אינטגרלי וללא טנק ספציפי. כל אותו לילה של מוצאי שבת פשוט עזרתי בהכנת טנקים לפעולה – חימוש וזיווד. היה לחץ להוציא טנקים למלחמה, והיה ברור שהמצב חמור.

מט"ק בשם ציון וענונו, שלא הכרתי, אסף אותי ועוד שני אנשי צוות שגם אותם לא הכרתי ועד היום איני יודע את שמותיהם, והכריז עלינו כעל צוות. הכנו באופן חפוז טנק, ובשעות הצהריים של 7.10 הצטרפנו למיספר טנקים שעלו לרמה על זחלים דרך גשר בנות יעקב. אני עוד זוכר, שבמחניים זרקו לנו תפוחי עץ.

כשהגענו לאזור נפח ראינו ממש מקרוב טנקים שרופים ואפילו בוערים שלנו ושל הסורים. ציון וענונו הביע צער על טנקיסט צעיר שגופתו היתה מוטלת למרגלות הטנק. חברנו לכוח שבראשו עמד אבי גנוסר. הייתה כבר חשיכה.
היינו אמורים להערך למארב נ"ט לטנקי אויב, אך דבר לא קרה והצטרפנו לחניון לילה שכלל כנראה טנקים של אמנון רימון.

בבוקר יום שני, 8.10 , התחלנו בתנועה לקראת מגע לאזור המחצבה, כדי לבלום טנקים שהגיע מכוון חושניה. תוך כדי תנועה זוהה טנק סורי בודד שרץ למרגלות תל שיפון. מישהו מכוחותינו השמיד אותו והמשכנו בתנועה לקראת מגע עם כמות מכובדת של טנקי T62 . אני זוכר שירינו הרבה ופיספסנו הרבה. לא רק אנחנו, אלא גם טנקים אחרים, בהעדר תאום כוונות. אין לי מושג מה הייתה רמת הטנקאות של שני בחורי הישיבה שהיו איתי בצריח, ואפילו רטנתי על כך שבמקום לתפקד השמיעו, להערכתי, יותר מידי תפילות. לדעתי באותו רגע, פגז מדוייק אחד היה מסייע יותר.

אנחנו לא מתפקדים כמו מסגרת כוח תיקני. אין שילוטים טקטיים, כל כלי מכונה ברשת בשם המפקד: חנוך, טיקטין, גינוסר וכו'.

בשלב מסויים של עליה לעמדת אש אני כנהג מרגיש שהטנק מסרב להתקדם. פשוט המצמד נשרף עד תומו. אפילו רברס אין כדי לגלוש טיפה אחורה יותר.
אנחנו יוצאים מהטנק ומדווחים לחוליה. פיסת חיים אנחנו לא יכולים להחליף, בהעדר זיווד. מה גם שארטילריה יורדת בעוצמה. אנחנו יושבים מאחורי הטנק ורואים מעגלי פגיעות של פצמ"רים יוצרים סביבנו מעגל יפה. הקרב מתחולל לפנינו.

מגיע סקייהוק בודד בכוונה טובה, ותוך שניות הוא מוטח בקרקע לאחר שפוגע בו טיל נ"מ.

החימוש מגיע, ומחליפים לנו פיסת חיים במצמד, שמאפשרת עוד טיפונת נסיעה. נוכחותנו בשטח כבר מיותרת, מאוחר מידי. אנחנו מגיעים לעליקה לתיקון ולהתארגנות.

צוות כבר אין לי, הם התפוגגו איכשהו, ואני מייחל לעבודה. אני פוגש שם את חברי נמרוד זיו עם הטנק הפגוע של חנוך שמיתבצע בו תיקון, ורואה את מדף הנהג שהיה מעל ראשו, ובו חריץ עמוק ונאה של ח"ש שהחליק ופגע במיקבע התותח.
יורדים עלינו שני מטוסי סוחוי 7, יורים באופן רשלני ומפספסים. בשלב אחר אני רואה מטוס "נשר" שבקרב אויר קצר מפיל סוחוי כזה, במהירות מדהימה.

למחרת, יום שלישי, 9.10 , מחפשים נהג. אני מגיע. הסמג"ד רוצה לחלץ טנקים שנינטשו מאזור הקרבות. אני נכנס לנגמ"ש – זלדה סגורה, ולא זחל"ם, כך שלא מזהה כלום מבחוץ. מורידים אותי במקום שלהערכתי היה סמוך לתל שיפון. אני רואה תמונת זוועה שלא עזבה אותי עד היום – ג"פס ובו הלוחמים שחטף כנראה פגיעה ישירה ונשאר מהכל רק פיח. אחסוך כאן את התאור.
בסמוך עמד טנק נטוש, אותו היה עלי להחזיר לעליקה לשיקום. אני מניע ומתחיל להתקדם. מסביב נוחתת ארטילריה. לא עלי, אבל בסמוך. אני מגלה שהטנק משולל היגוי. אין שום דרך לכוון אותו, ולכן אני עוצר, ובאופן שאיני זוכר אני חובר על הכביש לזחל"ם של החימוש שמגיע מכוון קוניטרה.
על הזחל"ם אני מזהה פנים מוכרות – שמעיה קסורלה ממושב קידרון שלמד איתי הנדסת מכונות בבאר שבע. הוא היה איש חימוש.
ממשיכים בתנועה. היתה כבר חשיכה. לפתע אנחנו מזהים דמויות מנפנפות לנו עם גופיות לבנות.
המתח היה רב, כי השטח היה רווי איומים. מישהו התכוון לירות בהם. כשהתקרבו החשש גדל, כי הם מילמלו בשפה לא מובנת. התברר, כי הם השתייכו לכוח של עמוס בן דוד, נטשו וחיכו ללילה כדי להחלץ רגלית. הם היו הלומים והמומים. אספנו אותם והמשכנו לעליקה.
תם יום ג'.
ביום רביעי, 10.10 , אני ערירי ומחפש עבודה. אני נתקל ביקי קאופמן, בן הגרעין שלי, חבר ילדות, שעבר איתי את כל מסלול החיים בתיכון, בתנועה ובצבא והיה איתי בצוות בצמ"פ. טען במקצועו.
סיפר לי שהוא בצוות יחד עם התותחן ברוך פרי – אף הוא מוכר לי מאותה מחלקה בגדוד 50 , ועם מפקד בשם חיים קודז'ידלו שלא היה מוכר לנו, אבל הוא בסדר. הטנק שלהם בתיקון לאחר שחולץ מאזור הבוסטר. חסר להם נהג, מאחר שהנהג שלהם לא מסוגל להמשיך יותר במלחמה.
קראתי כמעט בשמחה: "יש לכם נהג"! כך מצאתי טנק עם צוות, ועוד צוות טוב ומוכר, כזה שניתן לתת בו אמון מבחינת התיפקוד המקצועי והאנושי. עבדנו יחד על הכנת הטנק לפעולה.

בשעות הצהריים התחלנו לנוע לשטח כינוס חטיבתי, למרגלות תל אבו נידא – תל אביטל.
פתאום, לאחר תקופה כטנקים בודדים או במסגרות חסרות זהות. אנחנו חטיבה. אורי אור קיבץ את החטיבה מחדש – ממש חזון העצמות היבשות. הרגשה עילאית.
מתארגנים לשמירה לילית על הטנקים. די מפחיד, בהתחשב בחשש מכוחות קומנדו סוריים שעלולים לשהות בשטח. בחושך, כל שיח נראה לך כדמות, שאפילו זזה.

את סיפור היום שלמחרת אני לוקח מתוך טקסט שכתבתי לכנס החטיבה בלטרון במלאת 40 שנה למלחמה.

סיפור אישי על יום לחימה - ההבקעה מנקודת מבט של איש צוות

בוקר יום ה', ה 11 לאוקטובר. אנחנו בחניון חטיבתי למרגלות תל אביטל,  ממתינים להזנקה למשימת הבקעה בציר אמריקה (קונטרה – דמשק).

באופן אישי אני במצב רוח מרומם. לאחר ימי הלחימה הקשים של שלב הבלימה, הסורים נהדפו והמצוקה נראית מאחורינו. עד אתמול היינו במצב של לחימה במסגרות קטנות של טנקים בודדים עם צוות אקראי המשתנה מפגיעה לפגיעה. עכשיו אנחנו רואים כח אמיתי – חטיבה לתפארת. כח מרשים שיוצר תחושת בטחון. אתמול בערב אפילו חילקו גרביים חדשות. מה יכול להיות טוב יותר?

אנחנו נקראים לתדריך קצר. עיקרי הדברים: התמונה התהפכה, עכשיו נכניס להם, נלמד אותם לקח. לאחר שהמערך הסורי נשבר, אנחנו לא צפויים להיתקל באיומים רציניים. הכינו את המקלעים. זה התפרש כמעט כמו יציאה לטיול.

מטוסי סקייהוק עוברים מעלינו לריכוך לקראת ההבקעה. הטילים עושים בהם שמות. תמונה מדכאת. אני מברך את מי שהדיח אותי  מקורס טייס.

אני מאד מרוצה מכך שלראשונה במלחמה זאת אני מוצא את עצמי עם צוות מוכר, ממש חברים, לאחר שיבוצים שונים שהשתנו אקראית במהלך הלחימה. יקי הטען ופרי התותחן. המט"ק - חיים קוז'ידלו, אותו לא הכרתי, אבל נראה בסדר. חסר להם נהג. הקודם שבור, בהלם קרב. לא מסוגל להמשיך. אני קפצתי על המציאה.

שעת צהריים. מתחילים בתנועה . התמונה הוורודה משתנה מהר. תחילה פוגשים את הטנקים של חטיבה 179 בכיוון תנועה הפוך. הם פגועים ועמוסים בפצועים על התמסורות. זאת החטיבה שנכנסה לפנינו, וככה הם נראים עכשיו.

בהמשך אני מבין שאנחנו בתוך מלחמה. אני מדהיר את הטנק על הציר, מבעד לאפיסקופ אני רואה פיצוצים, הרבה אש ועשן, חלקם מפגזים ארטילריים, חלקם מכלים שלנו שנידלקים לפני. אנחנו בהילוך חמישי פול גאז. יורים עלינו מכל הכיוונים.  העיקרון פשוט: ככל שנשמור על מהירות, נקטין את הסיכוי להיפגע. סטטיסטיקה של ברווזים במטווח . אבל זה לא פשוט. יש הפרעות. אני עסוק בלשמור על הנתיב תוך כדי עקיפות מטורפות של כלים שנדלקו לפניי. לפעמים הטנק שאני עוקב אחריו הופך למדורה, ואני עוקף במשיכת ידיות ומשתדל לשמור על המהירות וגם להישאר על הציר. אין אפשרות לסטייה ממנו.

מזל שאני נהג טוב , כי קוז'ידלו המט"ק עסוק בהתקלת פרי התותחן במטרות מזדמנות בקצב היסטרי, תוך שהוא מתפעל את המקלע, והצריח משתולל. נ"טים באגפים, פעם משמאל ופעם  מימין, כאשר בחזית מימין  SU100 , וגם החי"רים מסתובבים חופשי עם סאגרים ו RPG בשפע.

אני מלא אדרנלין ואפילו קצת נהנה מהמצב, כמו אידיוט.  מרגיש כמו שבימינו מרגיש ילד עם משחק מלחמה במחשב. הצריח משתולל, התותח מרביץ ואני מזגזג כמו מטורף בין מדורות. יקי הטען זריז כמו שד. אני לא מבין איך הוא מצליח לטעון מתאי הריצפה תוך כדי צידוד. להזכירכם – לשוט מטאור לא היתה רצפה מסתובבת. אבל אחרי כל ירי הוא כבר מכריז טעון.

הבלאגן הגדול הוא בצומת חאן ארנבה, שם האקשן במיטבו. גהינום של אש. אבל אנחנו חוצים במהירות וממשיכים מזרחה עוד כמה קילומטרים, ולפנינו ניפגע הזחל"ם של אורי (אור) המח"ט. אורי עובר לכלי אחר לצורך המשך תנועה. הארוע גרם עצירה רגעית של הטור. עוצרים – חוטפים. פגז נ"ט פוגע במיקבע התותח וגם לוקח את מקלע המפקד באותה הזדמנות.

פקודת נהג אחורה מהר. אני ברוורס מהיר, נוסע אחורה כדי למצוא נתיב עוקף , אבל עוד נ"ט בתמסורות משאיר את הכלי חסר יכולת שליטה. הוא נעצר בשיפוע צד בשול השמאלי של הציר. אין ירי ואין תנועה – פקודת נטישה. התותח מופנה שמאלה לכיוון הנ"ט שדפק אותנו ואני מבקש מפרי לצודד קצת, כדי שאוכל לפתוח מדפים. הוא לא מצליח בגלל הפגיעה. הכל תקוע. אבל במאמץ אני מצליח לפתוח מדף אחד בלבד. הקסדה לא עוברת. משאיר אותה בפנים, ונחלץ כמו נערת גומי.

כולם רצים ימינה , מימין לציר יש תעלונת. חוצים את הציר בריצה, כדי להגיע שלמים לתעלה. לא רואים כלום. הכל אפוף עשן, וגם אבק, כי הטנקים עוקפים את הכלים הפגועים מימין, וממשיכים בהבקעה. יקי הטען לא הגיע שלם לתעלה, אחד הטנקים ריסק לו את הרגל. אני מזנק לכפל הקרקע. המקום מאוכלס בפצועים בשפע. מתברר שיש ריכוז של כלים שנפגעו באותו ארוע. רשימת השלמים פשוטה יותר: סה"כ ארבעה. שלשה מהצוות שלנו, וברוך נאדל כתב ידיעות אחרונות.  

בין הפצועים אני מזהה גם את גידי הסמב"ץ, עם פציעת בטן קשה.

אני שומע קריאה מי כאן בסדר? אני עונה: אני, מה צריך?   התשובה: לחלץ מזחל"ם המודיעין את הקמ"ן.  אני רץ לזחל"ם. יורים ויורים אבל עלי לא יכולים.

הק"מן על דופן הזחל"ם. אני תופס אותו, אבל החגור שלו מסתבך באיזה זיז. אני מצליח לשחרר, מעמיס אותו עלי ודוהר לתעלונת,   אני עושה את זה  מהר  ומרגיש שהוא קל כנוצה. כשאנחנו  משתטחים בתעלה, אני מזהה חור בקפל"ס. היתה חוייה מיותרת. זה היה דב דביר מעין חרוד.

האש הקרובה לנו נרגעת. מורידים מהכלים הפגועים מיקלעים וחצובות, ערכות עזרה ראשונה וג'ריקן מים. מטפלים בפצועים כמיטב יכולתנו, ובמקביל נערכים להגנה, לשמור על מה שיש. מסתבר שאנחנו  בתוך מיתחם סורי. ההרגשה היא שסיכויי ההישרדות לא משהו. במקביל קוז'ידלו נכנס לנגמ"ש פגוע ומנסה להקים קשר. מתברר שכולם עסוקים בלחימה, כמות הנפגעים גדולה וצרות לא חסרות.

הרעיון להתחמקות מערבה גרוע. אנחנו בעומק, והאיומים הם מכל הכוונים. השטח לא טוהר, רק עברו בו. וכמובן – אנחנו עם הפצועים. אנחנו בתוך מיתחם סורי, עדיין מאוכלס ופעיל חלקית. הרעיון שמחלחל – אם לא נצא מכאן, לפחות לסיים בכבוד.

מגיע טנק של כוחותינו. מכוון את התותח לעברינו. כנראה בסביבה הזאת, סביר יותר שאנחנו סורים. רק זה חסר לנו. מנסים לסמן לו. ספק אם הוא מבין, אבל טיל סאגר שחולף מעליו, טיפה מעל קסדת המט"ק, מבהיר לו ששומר נפשו ירחק. הוא מרפה מאתנו וממשיך לדהור על הציר בעקבות הכוח.  על הקרקע למרגלותינו נותר רק כבל ההנחיה של הטיל שהחטיא.

לפנות ערב, לפתע מחזה תעתועים: חיילים סורים קמים מעמדותיהם והולכים מזרחה. חלקם חולפים ממש לידינו באדישות. מבחינתם המשחק נגמר. רק מיקלען סורי בודד ועצבני מפגין עקביות וממשיך לטרטר.

החושך יורד, נשמע רעש רכב. מבחינים בצלליות של שיירה מתקרבת אלינו ממערב. ברוך נאדל לוקח פנס קטן ואומר:  אני עולה על הציר ומאותת, מקסימום רק אני אחטוף. השיירה מזהה ועוצרת. נגמ"שי BTR . מפחיד. אבל זה כח צנחנים מחטיבה 80. עבודת פינוי הפצועים והעזרה  הראשונה המקצועית מתנהלת בקלות תודות לפצמ"רי תאורה שיורדים עלינו.

השיירה חוזרת מערבה. כמעט נושמים לרווחה, כאשר בצומת חאן ארנבה נגמ"ש מהכוח התפוצץ מפגיעת   RPG  . הנגמ"ש היה עמוס מטעני חבלה, ו 13 לוחמים פלוגת ההנדסה של הצנחנים נהרגו. הכפר היה עדיין בשליטת קומנדו סורי. נפתחה אש תופת. כולנו ירינו בחושך לכל הכוונים. אני יורה ביד ימין ומחזיק אינפוזיה של יקי הפצוע ביד שמאל. הכלים עם הפצועים הצליחו לצלוח את התופת ולהגיע לתאג"ד. שם, לאחר העברת הפצועים לידיים טובות, נפלתי על האדמה וישנתי כמו בול עץ למרות הלילה הקריר. ולמחרת – כמובן שמצטרפים לכוחותנו.

קוריוז קטן על מטוסי הסקייהוק שתקפו לפני ההבקעה.
נוח הרץ, שמחה הטנקיסט, גיורא רום - צבעוני 4

לאחר ההבקעה, חוזרים לעליקה להתארגנות. יום שישי. אורי אור מדבר בפנינו. איש מרשים. ממש הערצנו אותו. קולו ברשת הקשר ברגעים הכי קשים נסך בנו הרגשה טובה וסייע לשמור על שפיות.

יצאנו הביתה ל 24 שעות. אני מגיע לבית הורי אשתי הטריה בתל אביב. צה"ל לא עדכן את עצמו בזה שהיא כבר נשואה, והיא גוייסה בגלל הסיווג הבטחוני שלה לפיקוד בבאר שבע. שוחררה לאחר מספר ימים.
אני נראה כמו כורה פחם. נדרשת מקלחת אינטנסיבית במיוחד. כולם מתרגשים, לא שמעו ממני עד עכשיו. כמה שעות יושבים שם, אני לא מספר הרבה על מה שחוויתי וראיתי.

אני חוזר בשבת לעליקה. בטרמפים, כמובן.

דרך אגב: בתחילת המלחמה השתייכתי לגדוד 289, עם סיומה מצאתי את עצמי בגדוד 93 (לימים – 8112).

אנחנו מתארגנים על טנקים ועולים לקו. אני עם קודז'ידלו ופרי. אני לא זוכר מי היה התותחן שהחליף את יקי. נעים בשיירה. אני נוהג עם מדפים פתוחים. ליד חאן ארנבה אני רואה שהסיפון סביב פתח מדפי הנהג שממנו מבצבץ ראשי מוצף בלהבות. אני עוצר, מדומם וקופץ החוצה כמו נמר בקרקס דרך חישוק בוער. מתברר שעל כל הסיפון מהחזית ועד לירכתיים בוערת מדורה. מטפים קבועים לא יואילו.
בטנק שקיבלנו היה נקב מרסיס ליד פתח מילוי דלק של מיכל אחורי שמאלי (בנזין, להזכירכם!) . היו גם נקבים בצנור הפליטה של אגזוז שמאל, במקום די סמוך. עם ההתחממות והטילטולים – הבנזין משפריץ מפה וצנור הפליטה החם רושף ניצוצות מפה, והשמחה גדולה.

מתרחקים מהטנק החמוש, כי הוא עטוף להבות. כשהמפלס דועך, מכבים עם מטפים ניידים שנלקחו מכלי אחר.
השיירה ממשיכה לתפיסת קו, הצוות שלנו נשאר עם הטנק, שנגרר לחאן ארנבה ומחכה לחימוש. כל ריתמות החשמל שרופות וטעונות החלפה. אנחנו נשארים מובטלים ועסוקים בעיקר ברכיבה על חמורים נטושים. יש תמונות.

לאחר שהטנק חוזר לכשירות, אנחנו מצטרפים לכוח ומוצאים את עצמנו בתל קרין, במסגרת מחלקה. קריר שם. מתחממים ע"י שריפת ארגזי תחמושת. יש גם אוהל "ספוטניק" ירוק, שהתפרק מהר מידי ברוח.

נאסג'
בהמשך – הגדוד יושב בכפר נאסג'. באוהלים. בעזרת נגמ"ש שלל אוספים מיטות מעמדות סוריות. למחרת מגיעים זיוודניקים ומחתימים אותנו עליהן.
אני שייך לפלוגה ו'. המ"פ – שושני, הסמ"פ – רענן איצקוביץ ז"ל המקסים. גם עמוס לסקר שם.

מנאסג' נשלחת פלוגה אחת לתל ענתר - פלוגה ז', בפיקוד אורן שביט. אני עדיין אז בפלוגה ו' ומבלה כמה לילות בחוות אברהם. מקום די מפחיד בלילה, כי שומעים את הסורים במרחק 0 מאיתנו.

באותו זמן התחוללה תקרית ירי, כאשר סיור צה"לי בצד המזרחי של תל ענתר הותקף, והיה צורך להעלות את הטנקים לעמדות ולבצע ירי לחילוץ. פחד אמיתי, לעלות עם הטנק לעמדת אש לאחר שקצת נרגענו מהתופת.

חאלס
התחנה הבאה של הגדוד - חאלס. מתארגנים במבנה גדול ומעבירים שם תקופה די רגועה. חורף. בלילה השומרים מניעים את הטנקים כל שעה כדי למנוע קפיאה של המים ברדיאטורים.
בבקרים מגיעים לטנקים לכוננות עם שחר. כדי למגר את הקור מכינים על הפרימוס שבזיווד דייסת סולת. קולטון עושה הצגה – מי יכול עליו בידיים קשורות מאחורי הגב?
יציאה הביתה הוגדרה כ – 24 שעות וחאלס.

יציאה לאימון בחאדר. לא רואים ממטר. גשם וערפל ובוץ נוראי. חוזרים מובסים ורטובים כמו צבא נפוליאון מרוסיה. בחאדר מופתעים לקבל מזרוני צוות.

עליקה
עוברים לתקופת המתנה בעליקה. לא עושים משהו משמעותי. אני מצטרף בשמחה לקמ"ט שנפתח בעליקה. למה בשמחה?
כי למדתי ממאורעות המלחמה, שלעולם לא תדע לאיזה ידע תזדקק במצבים קריטיים. אנשי צוות נידרשו לפעמים במהלך הלחימה להחליף בעל תפקיד אחר. הבנתי, כי עדיף לדעת יותר על סביבת העבודה שלך. מקצוענות בתחומים שמעבר לתפקידך המוגדר עשויה להואיל. כך גם סייעה לי ההכשרה שקיבלתי בסדיר כחי"רניק, בעיקר כשאתה נוטש את המבצר שלך.
כאיש צוות, בתקופה הארוכה שבילינו בטנק, תמיד שאלתי והתעיינתי לגבי כל הדברים שלא הכרתי בטנק.

מפקד הקמ"ט היה אורן שביט.
המט"ק – מיכאל שפס. צוות – גד מירון, משה כהן (מצטיין), אני.

האימונים נערכו בעיקר בשטחי סינדיאנה.
הקמ"ט התאפיין בעיקר ברכישת ידע רחב בנושאי שקיעות וחילוצים, בגלל מצב הבוץ במקום ובעונה הזאת.

פורים

בפורים, התבשרנו שיורדים ליפתח להשתחרר. עלינו על מובילים לכוון מחנה יפתח.
ביצענו טיפול החזרה אכזרי מעין כמוהו. שטיפה וקירצוף חיצוני ופנימי של כל הטנק, החלפת בוגים וזחלים לפי הצורך, וכל מה שצריך כדי לקנות את השיחרור.
ואז הגיעה בשורה אכזרית: מחר מלחמה. מזוודים, מחמשים ומכינים את הטנקים לפעולה ועולים שוב למעלה. חלום ושיברו.
עלינו והתארגנו בקוניטרה. הרבה חבר'ה היו מיואשים ושבוזים בגלל ההלם הפסיכולוגי. הקב"נים עבדו שעות נוספות.

נסג' ותל ענתר 2

הגדוד התמקם שוב בנאסג'.
פלוגה ו' שלי – בתל ענתר.

כל בוקר מוציאים את הטנקים לעמדות ושורצים על ידם, כאשר האזנה לקשר היא דרך הטלפון האחורי. בלילות כונסים למגורים, כאשר הטנקים ערוכים סביב המיתחם עם קנים מופנים החוצה ומונמכים, כאשר בבית הבליעה פגז מעיך. זאת מחשש לתקיפה של קומנדו סורי. (מזכיר את תקרית יורם טכנאי הצריח שסיפר עליו שטמפלה).
את סדר פסח חגגנו בתל ענתר.
לאחר מכן הגיעו המחליפים. בשלב זה ראינו שבנסג' כבר מניחים קרוואנים במקום האוהלים. האופק עוד רחוק. על המחליפים עברה תקופה לא קלה של התשה.

השתחררנו.
 

אחרי המלחמה

שובצתי כמט"ק בפלוגה ז'.

הרבה מילואים, תעסוקות ארוכות רמה"ג (54 יום, סמסטר ב' הלך), אימוני צאלים (היו רציניים, הרבה תנועה, הרבה אש, הקפצות חניון בלילה... לימים התחילו להקציב יותר, בעיקר שעות מנוע. כאשר המגמה – יותר סימולטרים ופחות אבק ועשן.

קוים - ברמה"ג, בדרום – אזור רפיח. מלחמת לבנון (הראשונה) – עולים משם לעסניה. ובשנים האחרונות – יותר תעסוקות איו"ש. אזור הר – הדר – בידו, ביטוניה (מגורשי רבין 1992) , תעסוקות בנפת ג'נין פחמה, יעבד המגעיל, צמיגים בוערים ואבנים.

תעסוקה זכורה – לבנון 1985 . גזרת צור, אני בראס אל עין, ע"י רשאדיה. עם הרגמים. יוצא למארבי בטן ולטווסים כמפקד על צנחנים סדירים. זכורה תקרית דובדבני מהמרגמות.

למה לא ויתרתי על מילואים.
עניין המרחק – באר שבע לצפון.

לקחים שמיושמים אחרי הזמן:
אחרי יוה"כ – דגש על ירי בתנועה.
אחרי מלחמת לבנון – מתאמנים בלוחמה בשטח הררי.

התייחסויות:

חיבור הפרטים על פי סיפורים אישיים של אחרים בחלוף הזמן.

הסתייגות מכרונולוגיה – יתכנו טעויות.

תקלות טכניות והמשמעות

אמינות הציוד – טנקים, מיקלעים (כמה כלים יורדים מהסד"ק עקב תקלות טכניות, כמה מאמץ של החימוש להשמיש טנקים תוך כדי לחימה), 0.3 – טנק במסלול צועק "יורה יורה" והמקלע שותק, טען מחזיק מכסה גוף ומושך סרט, תרוצים למה לא עברו למאג.

יחס העורף - מילואים 54 מינהלן הפקולטה מחדליון

חתך חברתי
תחושה שלי לא יכול לקרות כלום

שריטות מהמלחמה

מסלול אזרחי – לימודים, תעסוקות, תעש – תחום טנקים ותיפקודי שם ועניין המקצועיות (קליפר ב' לגרמניה), אח"כ – ארטילריה, סיום – חימוש אויר.