חברי עוד מימי הקורסים הבסיסיים בשריון. צנוע ומצטנע. איש גדול עם סיפור ענק. סוחב את המלחמה על גבו כבר עשרות שנים. עכשיו הוא משתף את כולם. תודה לך חבר יקר.

ראיון מדהים ומרתק שאכן מאפשר זווית אחת ותובנות מעמיקות על המלחמה והשפעותיה על היחיד ועל החברה.

תגובת צחקי שריג - חלק ראשון: טוב, עכשיו יצחקי לוריא. גילוי נאות: הוא מכר שלי למן הנעורים בעמק, חבר קרוב למן הקורס המקצועי הראשון בטנקים, ואח נפש עד היום ועד בכלל. אחרי שכתבתי את זה - לא באמת יודע איך לבטא את ההתרגשות ממנו. יצחקי מדבר רצוף וזורם, עם חיוך קבוע על שפתיו, יורה את נפשו אל המסך כמו צרור בעיר סואץ. כאילו - ישלים את צרור המקלע או ימות. 'אליפלט' של אלתרמן הוא, יצחקי. מחייך בבלי דעת מדוע, לא מבין מדוע פקדו מה שפקדו, למה איש לא לקח את ההובלה ברשת הקשר ההומה מכל העברים, למה נכנסו לעיר סואץ מבלי לדעת עליה דבר, ולמה פתאום פקדו לצאת ממנה. לא מבין, לא מבין. אבל מחייך, ומתנצל על כך שהשפה שלו איננה 'משהו' כי הוא כבר ארבעים שנה באמריקה. וגם מבקש את סליחתנו על כך שהוא אינו זוכר את כל הפרטים כי הוא כבר ארבעים (ואחת) שנים באמריקה. והטירוף של האש והיריות והמספר הזעום של טנקים שנשלחו לכבוש את הכרך המצרי היורק אש מן החלונות. יצחקי לא מבין, אין לו מושג מה קרה שם, ואיך ולמה. רק נאחז בדימוי של הקעקוע שנחרט לו בעצמות, מתחת לעור, שאיתו לתמיד.

תגובת צחקי שריג - חלק שני: אצל כל מי שהיה שם, לדעתו. צנוע, אנטי-גיבור בעיני עצמו, 'עשה מה שעשה כי הוא קיבוצניק'. כזה שעושה כל מה שצריך בלי לשאול שאלות. וגם ידי זהב שתיקנו הכל כשנחרבו המערכות בטנק. כך גם בטנק על הגבעה מוכת הסאגרים שהוא הוציא ממנו את אנשי הצוות המבוהלים והחליף לבדו את החוליות הפגועות בזחל, כי זה מה שביקש המ"פ. גם זה - כי הוא קיבוצניק. לא כי הוא אמיץ וגיבור וגאון טכני (שזה מה שהוא). איזה בר-מזל אני, שהתברכתי בחבר הזה המופלא, במעוז חיים ובבית-השיטה ובתל-אביב ובניו-יורק. ואז ומאז. ועוד לא אמרתי כלום.

בשבילי תשאר תמיד אותו מפקד "משוגע" שזרק רימון עשן לשרותים כשאביטן זה שהיה לימים מזכ"ל ההסתדרות נכנס לשרותים שהףלוגה חפרה ולא נשמע לאזהרות ולבקשות שילך לחרבן במקום אחר.נכון ריתקו אותנו על כך שלא הסגרנו אותך אבל כיבדנו אותך כמפקד(סמ"פ) וכחבר. שמור על עצמך!!!