עירית צור טלמון אלמנתו של רס"ן רפי בר לב ז"ל שנפל בחזית הדרום משקית נפגעים בחטיבה 679 שהמשיכה בתפקידה עד השחרור בפסח 74 דור כיפור 73

עירית נולדה בשנת 1950 למשפחת צור שגרה בטבעון, הורים שורדי שואה מפולין. גדלה והתחנכה בטבעון עד הגיוס לצה"ל. בצבא שרתה בחיל הרפואה. במילואים שובצה לחטיבת שריון 679 למרכז גיוס שישב במחנה מנסורה צומת יוקנעם. בשנת 70 התחילה ללמוד באוניברסיטה. במהלך הלימודים הכירה את רפי בר לב קצין בקבע בסיירת מטכ"ל. נישאו באוגוסט 73. רפי עבר הסבה לשריון וקורס מפי"ם והוצב במילואים בגדוד סיור באוגדת שרון. הוא המשיך ללמוד בטכניון. בחופשות היה מאבטח מטוסים באל על. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים היה בארצות הברית, ומיד ארגן טיסה חזרה לארץ והתייצב בחזית בפלוגת טנקים שעליה פיקד. עירית גויסה והגיעה למחנה יפתח שם עסקה בקליטת החיילים שמתייצבים למילואים. שם פגשה את עמוס בן דוד, ידיד שלמד איתה באוניברסיטה, שסיפר לה שעולים לרמת הגולן עם טנקים ללא ציוד ובמצב לא טוב. עמוס נהרג בתאריך 11/10/73 בפריצה למובלעת הסורית. עירית שוחררה הביתה לאחר קליטת אנשי המילואים למחרת.. לעירית לא היה כל מידע לגבי רפי עד שקיבלה טלפון ממנו שהוא בארץ ויוצא לחזית. יואב ברום קיבל פיקוד על גדוד הסיור ורפי היה מ"פ. הגדוד איתר את המעבר בין הארמיות המצריות שדרכו בוצעה הצליחה. עירית החליטה לחזור למרכז הגיוס לעזור בארגונו, ועבדה עם איטה הוכמן חיילת בסדיר. לאחר שהתקבלו ידיעות על החיילים הפצועים נתבקשו לנסוע לבתי החולים לבקר אותם ולבדוק מה מצבם. הן ביקרו בבתי החולים בצפון כשהן נוסעות בטרמפים. בהדרגה, הגיעו מתנדבים נהגים שעזרו בנסיעות בין בתי החולים. עירית הרגישה שאין ביכולתה להמשיך בעקבות הציפייה לידיעה מרפי, וחזרה לביתה. זמן קצר לאחר שחזרה, הגיעה אשתו של חיים בר לב, מפקד חזית הדרום, קרובת המשפחה, ובישרה שרפי נעדר. לאחר מספר ימים נודע שנהרג בקרבות בחווה הסינית בתאריך 16/10/73. המשפחה ישבה שבעה, כשאיטה הוכמן שמרה על קשר כל העת. בגמר השבעה שכנעה את עירית לחזור לחטיבה. בסיום הלחימה ישבה החטיבה במובלעת הסורית, ואיטה ועירית הפכו למעשה למשקיות ת"ש (אז - משקיות סעד) בטיפול בחיילים במשך כל תקופת גיוסם. עירית ליוותה את חילי החטיבה, והייתה בקשר מיוחד עם רופא החטיבה דר' שאול מרין ז"ל. איטה היוותה משענת חשובה לעירית לכל אורך התקופה. עירית השתתפה גם במפגשים עם המשפחות השכולות של הגדוד והחטיבה, לאחר השחרור. במבט לאחור של 48 שנה הכאב לא נמוג ("רק משנה את מיקומו" לדבריה). עירית הקימה משפחה, ועוסקת בעבודה סוציאלית וטיפול באנשים עד היום.

ראיון צילום ועריכה יהודה וגמן