נולדתי ברמת גן, 1950. בשנת 1960 עברנו לאשקלון. אבא היה מעפיל שישב במחנה עתלית, הוריו נספו באושוויץ כי האמינו שחייהם בטוחים שם. אמא נולדה בתל אביב הקטנה ממנה יצאה במלחמת העולם השניה לשירות בצבא הבריטי בקהיר, בתפקידי כוח עזר בבית חולים צבאי.

אבא הקים ביחד עם אחד מאחיו מסגרייה באשקלון, בשלהי שנות החמישים. כשפרצה מלחמת ששת הימים, התייצבתי עם כל השכבה בבית החולים ברזילי כאלונקאים. המלחמה הסתיימה אבל אני נשארתי כמתנדב במחלקה האורטופדית.

לאחר הגיוס הגעתי לטירונות בחסה ולימוד נהיגה בטנק בבסל"ש. הוצבתי לגדוד 46 בחטיבה 401. לאחר צמ"פ ירדנו לקו והמחלקה שלי הוצבה במוצב 'כברית'. בהמשך אני נשלפתי מהקמ"ט לטובת הדרכה בבת הספר לשריון וגם כאן גיליתי שחברים מחצרים, מהטירונות ומהגדוד נמצאים איתי בקורס. אהבתי את ההדרכה ונחשבתי למדריך טוב. הזדמן לי אפילו להדריך באנגלית, שריונאים מאוגנדה במסגרת מדור הקשר.

בין מדריכי בסל"ש, כולל קצינים במדורים שונים היו רבים שהיו בין מקימי חטיבה 600 - לוחמיה ולימים גם חלליה במלחמת יום כיפור.

בירידה לתעלה השיבוץ הקרבי שלי כנהג היה בטנק קש"א, למרות שבמקור הייתי נהג של עוזי צליחובר, סמ"פ לורה. ביום השלישי לפעילות של החטיבה בגזרה המרכזית, מצאתי את עצמי 'מוזמן' להיות הנהג של יהודה גלר, המפקד של גדוד 410  שהוצב במקום שלושה קודמים לו שנפצעו בתשעה לאוקטובר. לא היתה לי בעייה עם השינוי וכנהג המג"ד ביליתי איתו את כל יתרת הימים של המלחמה. [לימים הפכתי להיות נהג הטנק של המח"ט לאחר המלחמה. חברים בגדוד חשבו שנעלמתי וברחתי מהשריון]. בטנק המג"ד היה גם הקמב"צ, ירון חמל.

מאז הצטרפותי, השתתף המג"ד בפעולות חריגות. כך, למשל, היתה ההסתערות על אנשי קומנדו מצרי באזור ציר רויחה, ביום 14 באוקטובר, עת אני מציץ מהפריסקופ לתוך אר.פי.ג'י המכוון ישירות לעיניי - הפריסקופ נמצא בדיוק בגובה התפר שבין התובה לצריח ולכן החייל כיוון לשם. תוך כדי הסתערות יהודה ירה מן הצריח ולפתע צעק עליי בקשר: "שבור שמאלה, דרוס אותו..." החייל האמיץ לא נרתע מהטנק גם כשיהודה ריסס אותו עם העוזי. הטווח היה כמעט כלום. אני כנראה הייתי קפוא מפחד.

כאשר גדוד 410 קיבל משימה, לצאת לפעול הסחה בתוך קווי המצרים, בליל הפריצה מערבה, 15 באוקטובר, הייתי הנהג שהוביל את כל הכוח כאשר המשימה היתה מיועדת למנוע מהמצרים את זיהוי הכוחות המתקדמים בחשיכה בין שתי הארמיות, עם סירות גומי כדי לתפוש ראש גשר. שישה טנקים שלנו עלו על מוקשים בסוף הסיור האלים.

ביום 18 באוקטובר, יצאנו בטנק בודד לסריקה של ציר טרטור, לבדוק את הדרך לצורך גרירת גשר הגלילים. יחד איתנו היה ג'קי אבן, סגנו של אריק שרון שהיה מפקד מבצע הצליחה. במהלך הסיור גילינו את חללי הצנחנים שהיו מוטלים מצפון לציר. גלר נתן הוראה בקשר לחרמ"ש הגדודי ונוספים להגיע למקום כדי לפנות את הגופות. רק אז המשכנו בסיור לאורך הציר ובסופו הסתובבנו לאחרו כדי להכין את הגשר לגרירה. זו החלה אחר הצהריים כאשר המג"ד מוביל בראש הטור ומאחורינו היה הגשר שנגרר בידי טנקים מפלוגות שונות. חיל האוויר המצרי עשה מאמץ לפגוע בגשר, כמו גם ארטילריה.

ביום 21 באוקטובר, יצא גדוד 410 להתקפה על מתחם 'מיסורי'. יצאנו 26 טנקים מהם נשארו בתום הקרב רק ארבעה. רבים מהלוחמים נפצעו, נהרגו או נפלו בשבי. גם טנק המג"ד יצא בראש הכוח ונפגע מכל עבריו מטילים וצרות אחרות. מסנן האוויר נעלם, גלגל מרכוב קדמי נעלם וההינע הסופי נפגע קשות.

יהודה גלר דאג שבכל האירועים לא אצא מתא הנהג. החשש להשאר ללא נהג, בגלל פגיעה מחוץ לטנק, גרם להחלטה. כנהג, כל מה שראיתי בכל אלה היו פיסות שמיים והדיונות.

התחתנתי כחודש לפני המלחמה. שנה קודם למלחמה ביליתי באוניברסיטת תל אביב בפקולטה למשפטים. אחרי המלחמה נולדה לנו בת. אני המשכתי בלימודים כשנה וחצי נוספות עד שנשברתי. המשפטים לא עניינו אותי יותר ועברתי לעולם החינוך.

אשתי לקחה את הבת ועזבה לבית ההורים. מכאן השתנו חיי מבלי לדעת שאני סוחב איתי הלם קרב. התחתנתי בשנית ונולדו לנו עוד שני ילדים. הצרות בבית החלו להערם וגם את משפחתי השניה 'איבדתי'.

רק בשנת 2001 הגעתי לאיבחון בתל השומר, בזכות חבר שזיהה את מצבי. המאבק הבא היה נגד אגף השיקום והוועדות. רק לאחר התערבות בית משפט הוכרתי באחוזים ששיקפו את מצבי. סוף סוף הפסקתי להילחם.

כל הסיפור שכתבתי לא משקף את התהפוכות שהיו בחיי. לא את חמישים מקומות העבודה שהחלפתי, כמו גם מקומות דיור, והצרות הכלכליות אליהן נפלתי, בגלל התנהגותי. לא פחדתי מאף אחד, שוטרים או שופטים, כי ראיתי את המוות וחזרתי הביתה. כל מה שפחות ממוות – קטן עליי.

מכיוון שמאז המלחמה לא סיפרתי לאיש בבית על הקרבות בהם השתתפתי, היכן הייתי או מה קרה לנו, הייתי זקוק לעזרתם של ריקועי נחושת כדי 'להזכר' ברגעים הקשים ולספר את סיפורי. במקביל גם הוצאתי את הספר "פשוט שריונר", בתשובה לבקשתו של המטפל שאיבחן אותי לראשונה.

ראיון / צילום / עריכה: דוד אריאב   27 ספטמבר 2021, אשקלון