בס"ד                         

                                                                       שמואל אחי הגדול

שמואל נולד בכ"ה שבט תש"ח, בזמן מלחמת השחרור במושבה קדימה, בן ראשון לאחר שלוש בנות, מלכה דינה והדסה. כשנה ורבע אחריו נולדתי אני.

אבא ואמא, יוסף וזהבה אורלן ז"ל, עלו ארצה כחלוצים דתיים במטרה לקיים את הפסוק "לעובדה ולשומרה" כפי שהם פירשו אותו - לעבוד את האדמה ולשמור את מצוות התורה. שני אתגרים שהתחרו ביניהם בקושי לקיימם ובמיוחד בתקופה של ימי ראשית המדינה.

אבא ואמא היו מראשוני המתיישבים בקדימה, שהייתה מושבה חילונית עם מעט מאד משפחות דתיות. בבית הכנסת בכל שבת התקיימו תפילות כסדרן, ובימי החול לעיתים קרובות היה צריך לצאת לרחוב ולחפש עוברי אורח שיצטרפו למניין.

בקדימה היה בי"ס כללי בלבד, בו למדו אחיותיי הגדולות. כששמואל הגיע לגיל בית ספר, הקים רב המושבה, הרב שלום צוקרמן זצ"ל, בית ספר דתי עבור מספר משפחות שרצו לתת חינוך דתי לילדיהן. הלימודים התקיימו בבית הכנסת, כאשר בעזרת הנשים למדו הילדים הקטנים - ילדי הגן, ובעזרת הגברים הילדים הגדולים יותר ,תלמידי כיתות א-ב, בקבוצה אחת. בעקבות סידור זה ועל אף פער הגילאים שמואל ואני למדנו באותה כיתה. מכיתה ג' הלכנו לבית הספר הממלכתי דתי שהוקם בשיכון יציב הסמוך לקדימה. שיכון בו התגוררו העולים החדשים שהגיעו בעליה הגדולה מארצות המזרח לאחר קום המדינה. היינו מגיעים לבית הספר בעגלה רתומה לסוס, ובשלב מאוחר יותר באוטובוס.

לאחר שעות הלימודים בבית הספר שיחקנו יחד עם ילדי הכפר שלמדו בבית הספר הממלכתי. חברי הילדות ידעו שכאשר באים לשחק כדורגל במגרש הפנוי מאחרי הבית שלנו, עושים הפסקה לתפילת מנחה.

כששמואל היה כבן עשר אבא ז"ל עבד כמדריך חקלאי בכפר סיטרין, שהיה מוסד לילדים מעליית הנוער שהוריהם נשארו בחו"ל. במשך עשרה חודשים אבא יצא מהבית ביום ראשון בבוקר וחזר ביום חמישי בערב. עול החזקת המשק שכלל לול ורפת, במשך כל ימות השבוע נפל על אמא ז"ל בעזרתם הפעילה של הילדים בראשותו של שמואל. העבודה היחידה שאמא לא הרשתה לנו לעשות הייתה לחלוב את הפרות. כל שאר עבודות המשק: לטפל בלול, לרתום את החמור, להביא את התירס שקצרנו עבור הפרות, לצאת עם הפרות למרעה - כולן בוצעו על ידינו.

באווירה כפרית זו גדל שמואל.

רמת הלימודים בבית הספר הממלכתי דתי בשיכון יציב שהיה מאוכלס בילדי עולים חדשים לא הייתה גבוהה. אבא ואמא שהחינוך והלימודים של ילדיהם עמדו בראש מעייניהם החליטו להעביר אותנו לבי"ס אחר, ומכיתה ו' למדנו בבי"ס ממ"ד יבנה בנתניה.

עם סיום כיתה ח' התקבלנו ללמודים בישיבת בנ"ע בנחלים. אבא נעתר לבקשתו של הרב נריה זצ"ל, והסכים לשלוח אותנו ללמוד במחזור הראשון של יב"ע נתניה, מקום בו שמואל התבלט כתלמיד טוב ובעל ערכים.

עם סיום לימודיו ביב"ע נתניה, עבר שמואל ללמוד בישיבת חברון בירושלים. גם במסגרת זו הוא לא שכח את המקורות מהם בא, ובזמן לימודיו בישיבת חברון נהג בכל שנה לבא לחגוג את יום העצמאות בישיבת מרכז הרב.

קיימת אמרה ש"מתמיד איננו מי שלומד עשרים וארבע שעות ביממה. מתמיד הוא מי שלומד שישים דקות בשעה". כל מי שלמד איתו בחברותא העיד על השקדנות והלימוד בשמחה שהיו תמיד חלק מהלימוד איתו.

בזמן לימודיו בישיבת חברון פרצה מלחמת ששת הימים, ושמואל כבחור צעיר בן תורה מחד ובן הארץ מאידך התלבט היכן מקומו, בצבא או בישיבה. חצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר שנתיים וחצי של לימודים בישיבת חברון, שמואל החליט לעבור לישיבת ההסדר כרם ביבנה בה יוכל לשלב ספרא וסייפא ברמה הגבוהה ביותר. בישיבת כרם ביבנה שמואל התבלט בשקדנותו בלימוד, ובקשרים האישיים עם החברים. במסגרת לימודיו אלו אף הוסמך לרבנות ע"י רבנים מחשובי הרבנים בארץ.

הלימוד בישיבת חברון ובכרם ביבנה השריש בו בנוסף לאהבת התורה גם את ההכרה בערך עצמי כבן תורה. לדעת לעמוד על עקרונותיו ולא להתבטל בפני כל אחד. הסיפור על תורנות המטבח בבי"ס לשריון שהתרחש מספר שנים לאחר מכן הוא תולדה של החינוך הזה. כאשר שמואל היה בצמ"פ, נשלחו כמה חיילים לעשות תורנות מטבח. אחרי שהם גמרו את התורנות אמרו להם ששלושה מהם צריכים להישאר, כי בלילה יש מסיבה של הקצינים והם צריכים לרחוץ את הכלים אחריה. שמואל ניגש לרס"ר-מטבח ואמר לו: 'הייתכן? מה פתאום שישאירו שלושה חיילים'? זאת לא הייתה בעיה אישית שלו; היו הרבה חיילים, ומתוכם היו צריכים לבחור רק שלושה שיישארו. אבל הוא אמר: 'מה פתאום שנשאיר שלושה מאיתנו? הקצינים רוצים לחגוג - בבקשה, שיחגגו, ואחר כך שיעשו תורנות ביניהם בשטיפת הכלים'. ענה לו רס"ר המטבח: 'אני מצטער, אלה הנהלים, ככה מתנהג המחנה ואין לי אפשרות לשנות את זה'. שלושה חיילים נשארו שם, וביניהם שמואל. מאוחר יותר החלה המסיבה. כידוע, בצבא כולם נכנסים ומחכים עד שהמפקד נכנס, אבל שמואל חיכה לו בכניסה לחדר האוכל. כאשר הגיע המפקד, שמואל ניגש אליו ואמר: 'המפקד, אני רוצה להגיד לך שאני חושב שזה מאוד לא חינוכי להשאיר שלושה חיילים לרחוץ את הכלים של הקצינים. אני חושב שזה הרבה יותר חינוכי שהקצינים יראו דוגמא לחיילים שלהם - אנחנו חוגגים, ולאחר מכן אנחנו רוחצים לבד את הכלים. מה פתאום להשאיר פה שלושה חיילים מסכנים לשטוף את הכלים אחר כך?'. הסתכל עליו המפקד מלמעלה למטה ואמר לו: 'הצבת לי פה מארב'? והמשיך ללכת הלאה. אחרי חמש דקות רס"ר המטבח בא ואמר לשמואל: 'אתם משוחררים, אבל תדעו לכם שזאת הפעם הראשונה שזה קרה מאז שהמחנה הזה קיים'.

במסגרת ההסדר שירת בצנחנים. שמואל היה בעל מבנה גוף חסון והיה בעל כוח פיזי רב. חבריו לשרות סיפרו שתמיד נחלץ לעזרת הסוחב מתחת לאלונקה או לכל דבר שהיה צריך סיוע. תמיד היה בעל מרץ ומזג טוב שידע להשרות אוירה נעימה ונוחה, גם בשעות הלחץ והעייפות. חבריו נושאים עד היום את הזיכרון של היכולת שלו להרים את המורל ולהעלות חיוך על פני הסובבים אותו גם בשעות הקשות ביותר. התכונות שבלטו אצלו במיוחד היו הרצון לעזור לזולת, ולשמור על מצב הרוח.

לקראת סוף השירות הסדיר שמואל עבר בעל כורחו הסבה לשריון. הוא התמרמר על כך וביחד עם עוד שלושה חברים מהצנחנים ניסה לבטל את ההחלטה. הם אף הגיעו עד ראש אכ"א האלוף שלמה להט (ציץ'), שלרוע המזל היה בעברו איש שריון וסירב להחזיר אותם לצנחנים. בשלב מאוחר יותר לאחר שלמד להכיר את השריון, השלים עם המצב ואף אמר למלכה אחותי "אני רואה שגם בשריון אפשר לתרום".

בהסבה לשריון הוא נפגש עם החברותא שלו מישיבת חברון יצחק הלוי, היום הרב יצחק הלוי המשמש כמרא דאתרא בישוב קרני שומרון, שגם הוא עשה את אותו מסלול בצנחנים ולאחר מכן בשריון במסגרת ישיבת הכותל. המפגש המחודש עם יצחק הלוי הביא אותו להחלטה להמשיך את לימודיו במסגרת ישיבת הכותל. שם ימשיכו ללמוד ולהשתלם ביחד בשו"ע ובנושאי כליו. שמואל שהיה עדיין במסגרת ההסדר של ישיבת כרם ביבנה, פנה לראש הישיבה, הרב גולדוויכט זצ"ל,  וביקש את רשותו לעבור לישיבת הכותל. ראש הישיבה נתן לו את ברכת הדרך, ואף צייד אותו בכתב הסמכה לרבנות.

בישיבת הכותל שמואל עשה חיל בלימודים, ושמו יצא כשקדן ובעל זיכרון שבקיא בשו"ע כולל  בסעיפים הקטנים של נושאי הכלים. לאחר שהשתלם בלימודי הרבנות, ואף עשה "שימוש ת"ח" כאשר ישב בבית הדין של הפוסק הירושלמי הרב שלום אייזן, שמואל ויצחק הלוי שהפכו מחברותא לחברים בלב ונפש החליטו שצריך להקים מכון ללימודי דיינות במסגרת ישיבת הכותל. התכנית קרמה עור וגידים ואף נקבע מי יעמוד בראש המכון, אולם היא לא יצאה אל הפועל עקב נפילתו של שמואל במלחמת יום כיפור.

את צו הקריאה למלחמה קיבל שמואל ביום הכיפורים עת שהיה בישיבת הכותל. במוצאי יום הכיפורים הוא התקשר לאבא ואמא ואמר להם שלא ידאגו לו כי הוא יהיה רק בקו השני ולא בחזית. בישיבה גמרו לאכול את הסעודה שלאחר הצום, שמואל לקח את הרמב"ם בהלכות מלכים והקריא ממנו לכל הבחורים בישיבה. הרמב"ם שם כותב כיצד אדם צריך להתנהג בזמן שהוא יוצא למלחמת מצווה: הוא צריך לשכוח מביתו וממשפחתו, לשים את כל כוונתו וכל מעייניו רק במלחמה, ולצאת מתוך מטרה להציל את עם ישראל ולקדש את שמו של ה'. על כך הרמב"ם כותב שמובטח לו שיחזור בשלום. שמואל הקריא לכל הבחורים בישיבה את הרמב"ם הזה, וסיים באמירה שהיתה מאד אופיינית לו: 'להתראות בדמשק'.

שמואל, שעיה הולץ ושג"ר, לימים הרב שג"ר ראש ישיבת שיח יצחק, היו אנשי צוות קבוע. שמואל ושעיה הגיעו ביחד למחנה יפתח בראש פינה וצוותו יחד. שג"ר הגיע מאוחר יותר, אולם שמואל איתר אותו ודאג שיצטרף אליהם. ההתארגנות היתה חפוזה והטנקים עלו לחזית עוד לפני שהספיקו להזדווד כראוי, שמואל אף עלה להלחם בנעלים אזרחיות. בדרכם לקרב עוד הספיקו לדון בתוך הטנק בשאלה ההלכתית האם במוצאי שביעית ניתן לאכול את התפוחים שזרקו להם חברי קיבוצים שחלפו לידם. על יד המחצבה בנפח ברמת הגולן נערך קרב עם השריון הסורי והטנק שלהם נפגע. שג"ר נפצע קשה ושמואל ושעיה עלו ברכב אש בסערה השמימה. שלושה שבועות ארוכים וקשים עברו על אבא ואמא, חוסר הידיעה היה קשה כשאול. רק לאחר שלושה שבועות שמואל זוהה. זמן מה לאחר שנמסרה ההודעה אבא התבטא שאין שמחה כהתרת הספקות.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים שמואל, שלמד בישיבת חברון בירושלים, הלך עם יצחק הלוי לחפש את הקבר של סבא שמואל בהר הזיתים, שמאז מלחמת העצמאות היה תחת שלטון ירדני ולא היה ניתן לפקוד אותו. לאחר חיפושים ממושכים הם מצאו את מצבתו המנותצת ושמואל אף הצטלם ליד המצבה. לאחר נפילתו שמואל נקבר בבית קברות ארעי בנהריה. כאשר העבירו את הנופלים לבתי עלמין קבועים, החליט אבא ששמואל ייטמן לקבורת עולמים בהר הזיתים על יד סבא שאת שמו נשא, ולא בחלקה צבאית על יד שעיה הולץ חברו לטנק. זמן קצר לאחר העברתו של שמואל מבית הקברות הארעי בנהריה להר הזיתים, אבא העביר לשם גם את סבתא נחמה ז"ל שנפטרה בזמן שהר הזיתים היה בידי השלטון הירדני, ונקברה בארון באופן זמני בקדימה, בתקווה שתוך זמן קצר יוכלו להעבירה להר הזיתים. אבא ואמא ז"ל קנו גם לעצמם חלקת קבר סמוכה על מנת שבבוא יומם יקברו אף הם על יד שמואל.

אבא ז"ל עמד על כך שעל המצבה ייכתב הרב שמואל אורלן. בשם אחידות הכיתוב על המצבות הצבאיות ומכיוון שהוא לא שירת כרב צבאי, משרד הביטחון התנגד להוספת התואר רב לפני השם. רק לאחר פנייתו של אבא ז"ל לשר הביטחון התקבל האישור.

מספר שבועות לפני פרוץ המלחמה, שמואל שלח מאמר תורני לקרן מלגות בארה"ב שפרסמה שתעניק מלגה לכותב מאמר תורני מצטיין. לאחר נפילתו התקבלה הודעה על קבלת המלגה ואבא ז"ל החליט לתרום את הכסף לישיבת הכותל להקמת קרן למתן מלגות ע"ש שמואל. קרן זו מחלקת מלגות כבר ארבעים שנה ברציפות.

נפילתו של שמואל שינתה לחלוטין את המשפחה. אבא ואמא ז"ל אמנם זכו לאריכות ימים, אולם בנקודת זמן זו חייהם נעצרו, וכל עוד הייתה נשמה באפם הם זכרו והזכירו אותו. אצל אבא תלמיד ישיבת נובהרדוק הייתה קבלת הדין, אך לאמא היה קשה יותר. אבא ואמא ז"ל כתבו ספר תורה לזכרו ולעילוי נשמתו. בזמן הכנסת ספר התורה לבית הכנסת בקדימה אמא אמרה בדמעות שהחופה שמעל ספר התורה היא במקום החופה לה הוא לא זכה.

רק כאשר הנכדים היו מגיעים הם נהגו לשמור על אוירה שמחה המתאימה לילדים. אולם כשהם היו לבד, פעמים רבות אמא הייתה אומרת "אם שמואל היה נשאר בחיים הוא היה בודאי גדול בתורה", ואבא היה עונה לה "כך הקב"ה רצה". לאחר מכן הייתה דממה - "וידום אהרון".  

אחיותיי ואני זכינו ב"ה להקים ולהגדיל את המשפחות, לכולנו בנים ובני בנים. לכל אחד מאיתנו יש בן או נכד שנושא את שמו של שמואל. למלכה ודינה נכדים, להדסה ולי בנים, ולהדסה יש גם בת שנקראה שולמית.

יש ימים בלוח השנה המשפחתי שבהם מתייחדים עם זכרו של שמואל. בי"א בתשרי, יום השנה לנפילתו, אנחנו עולים להר הזיתים לפקוד את קברו. לאחר סוכות עולים לרמת הגולן, לאזכרה של החטיבה באנדרטה למרגלות הר שיפון. בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נוסעים לאזכרה שנערכת לחללי היישוב בקדימה. ביום הזיכרון לחללי צה"ל עולים להר הזיתים, ולאחר מכן נוסעים לישיבת הכותל לחלוקת מלגה על שמו.

הדברים נעשים כשגרה במשך עשרות שנים, והשפעתם ניכרת על הדור השני שחלקו אפילו לא זכה להכיר את שמואל. אריאל ואבי, הבנים של מלכה, למדו בישיבת הסדר ושרתו בשריון. אבי אף למד בישיבת הכותל. גם בני שמואל ישי למד בישיבת הסדר, ושירת כקצין שריון.

ברוך ה' זכיתי ללוות את בני לבקו"ם לקראת שרותו בצבא. מה אומר אבא לבן לפני שהבן מתגייס? הוא כמובן מברך אותו, ומתפלל שילך לשלום ויחזור לשלום. אך מעבר לזה הוא רוצה גם לתת לו כמה עצות, לספר לו על דברים שעבר בחיים והוא חושב שיוכלו לסייע לו לעבור את הנסיונות בשירות הצבאי. תוך כדי דיבור נזכרתי ואמרתי לו כך: כשהייתי סטודנט, ערב אחד ישבתי ולמדתי, התכוננתי לאיזו בחינה, והיה לי מאד קשה. ופתאום שמואל הגיע. אמרתי לו: 'תשמע, אני לא יכול, לא מסוגל יותר, זהו, נגמר הסיפור'. שמואל אמר לי: 'כשהייתי בגדוד חמישים היו לנו מסעות, וזה לא היה קל. אני זוכר את אחד המסעות שעשינו, היה קשה מאוד. גם ירד גשם, גם היה רטוב וגם המסע עצמו היה קשה מאוד, ואנשים לא החזיקו מעמד. בשלב מסוים גמרתי בליבי, שאם המ"מ מצליח והוא הולך ומרים רגל, גם אני עושה את זה. אין דבר כזה בלתי אפשרי, בן-אדם יכול לעשות הכול'. ואז אמרתי לבני: 'את זה אני מנחיל לך, את הסיפור הזה. אין דבר כזה בלתי-אפשרי, הכל אפשרי'.

במסגרת קורס קציני שריון, בני נדרש לכתוב מאמר על קרב כלשהו בהיסטוריה הצה"לית לפי בחירתו. באופן טבעי הוא בחר את הספר "אלה האחים שלי", ספרו של  האלוף אורי אור, המתאר את קורות החטיבה במלחמה. בתי חן הדריכה קבוצות נוער יהודי מארה"ב במסגרת פרויקט "תגלית". זה היה מובן מאליו שהקבוצות שהיא הדריכה ערכו טיול ברמת הגולן והגיעו לאנדרטה בהר שיפון.

ספר זיכרון זה, יותר מאשר נועד לנו, הדור שהכיר את שמואל, נועד לדורות הבאים שלא זכו להכירו. שמואל לא זכה להקים משפחה