הדסה מספרת את סיפרה כחיילת סדירה שהייתה "פקידת לשכה" בחטיבה 188. את ימי השיגרה במפקדת החטיבה בה משרתות עוד שתיים מחברותיה מחקוק – אורית (אליאש) קולט, וטל (שחם) כהן.

מחנה מפקדת החטיבה עבר בזמן שרותה מפילון לעלייקה כשכל שיגרת החיים הנינוחה יחסית לה כחיילת משתנה בשבת השישי לאוקטובר.

יום לפני כן היא מזעיקה על פי רשימות שניתנות לה את בעלי התפקידים שבחופשה בינהם קצין המבצעים החטיבתי העומד לפני חתונה – שרגא איבלר זכרו לברכה.

בשבת אחר הצהריים מטוסים סוריים חולפים נמוך, סרנות נשמעות, ארטילריה יורדת על הרמה כולה - נפתחה המלחמה. בבונקר דחוס אליו הצטופפו אנשי הקשר החטיבתי ומספר חיילות היא שומעת את הרשתות הנואשות בקשר ברור לה שזה איננו יום קרב. זאת מלחמה.

בערב מפונות החיילות מעלייקה ומרמת הגולן והדסה מושארת כשהיא מתנדבת לסייע בחיול אנשי מילואים במחנה ירדן המגיעים "ששים לקרב," כשהיא לדבריה  "יודעת את מה שהם לא יודעים."

החיילות המפונות  לפילון נמצאות ללא שליטה והכוונה  ותנאים הכרחיים, עזובות כמעט לנפשן והדסה וחברותיה מביאות תחילה מקיבוצן חקוק ציוד סינטרי הכרחי לשהות בנות ללא תנאים, ובהמשך וביוזמתן מתחילות לבקר בבתי החולים באיתור נפגעי החטיבה ושמירה על קשר איתם.

בזמן השהות הראשונה בחקוק אבי אחת מחברותיה פותח  טלוויזה הקולטת את הרשת המבצעית של החטיבה.

אחת מחברותיה בלישכה עוזבת לשבת לצד חברה הפצוע שלאחר מכן מת מפצעיו.

מספר ימים לאחר הפסקת האש הן מועלות בחזרה לעלייקה כשלמעשה החטיבה איננה.  משרדי החטיבה נטושים ועזובים.

תודעת הנפגעים מתעצמת עת אחת מחברותיה  ממיינת את מכתבי הדואר המתקבל – מי חי ומי מת ואם חי היכן לאתרו כמו גם איסוף חפצים אישיים של הנופלים. בידיהן רשימת הנופלים המלאה.

מאוחר יותר, בקייץ,  תהיינה ההלוויות לקבורה הסופית מה שמעצים עוד יותר את תחושת הנופלים.

בחייה האזרחיים הייתה במשרות ניהול כוח אדם, עסקה בספורט אתגרי, עוסקת באומנות  "עיסת נייר."

היא אמא לשניים – הבת חן, והבן ערן.

רואיינה ב- 29 אפריל 2021 בביתה שברמת- ישי.

ראיון, צילום ועריכה   - יאיר כידן.